...חוול'ה הביטי גם הביטי מה שבן-אדם עושה,
בחיי אף פעם לא ראיתי בלבול מוח שכזה.
אָל תהיה פרובינציאל, כנראה שעוד בכלל, לא ראית קרנבל.
אל תצעק בקול מלא, אל תקפוץ כמו טלא ואל תקרא לי חוול'ה.
כל הגג מלא כאינקובטור, הוי אשתי המסכנה,
אם אני אפול מפה למטה את תהיי לאלמנה.
יהודה, עמוד ישר, אל תתפוס בי בצוואר, לא יקרה לך דבר.
הסתדרת על הגג, אל תזוז מפה ורק שמור היטב על הארנק.
החגיגות הפורימיות בתל-אביב, המשיכו לרתום את אלתרמן לכתיבת שירים היתוליים גם בשנים שלאחר-מכן... בשנת 1934 הוא כתב את שירי "נשפי פורים" של תיאטרון המטאטא ביניהם השיר "טיטינה" (בגירסתו הראשונה) ללחן של ליאו דנידוף שהושמע שנה קודם לכן בסרטו של צ'רלי צ'פלין "זמנים מודרניים"... השיר הוא סאטירה פרועה למדי על הבירוקרטיה:
... במוסדותינו סדר כמו בזנב העדר,
רשיון קטן חפצתי – שנתיים התרוצצתי.
אותי אדון ארנוני שולח אל חרבוני,
חרבוני אל עפרוני, עפרוני אל זמירוני.
זמירוני אל ירקוני, ירקוני אל ירדני,
סוף סוף אדון ירדני אומר לי: יישקני.
לתכנית "חגלאידע" של תיאטרון המטאטא שנה לאחר מכן כתב אלתרמן מילים ללחן השיר "סרצ'ה" (הלב) שליווה את סרט הקולנוע הרוסי "החבריה העליזה". השיר שנכתב תחת השם "רומן על הספסל" והושר לראשונה על-ידי אמה טאובר ויוסף גולנד, התפרסם לימים בשם "רינה"... לנשפי פורים של סוף שנות ה- 30 כתב נתן אלתרמן (גם כן ל-"מטאטא") את השירים "שושנת תימן" (ללחן בוכרי) ואת- "אלימלך בנוה-צדק מלך" שהולחן ע"י שותפו לרוב שיריו ה"תימניים" - משה וילנסקי.
לא בכל שיריו ה"תל-אביביים" נהג אלתרמן לציין במפורש את שמה של תל-אביב. כך למשל בחלק משיריו המושפעים מהווי "כרם התימנים" התל-אביבי (שבאחד מבתי-הקפה הסמוכים לו נהג לשבת שעות) ואפילו בשיר "הוא והיא על הגג" לא הזכיר אלתרמן ולו במילה את שמה של תל-אביב... אך האם למישהו היה ספק היכן צילם אגדתי את ה"קרנבל" ? או למה התכוון "גדליה רבע איש" כשאמר לקברניט: "האוקיאנוס פה נגמר, נשוב נא הירקונה" ? בשירים אחרים הזכיר אלתרמן את העיר ברמז – באמצעות כתובות דוגמת: "אצלי יש חדר ומרפסת, דיזנגוף שמונים, קומה שנייה משמאל" בשיר "רומן על הספסל" (1935), או "כתובתי הגליל מספר שניים, קומה ראשונה מימין" בשיר "צריך לצלצל פעמיים" (1939)... ולעיתים נהג נתן אלתרמן לציין את העיר בשמה – כמו למשל בשירו "אתה חיכית לי" (שנקרא בשנת 1935 בשם: "סעדיה בפולין") :
... אל תדברי כזאת, אל תתעצבי חביבה, ניסע ביחד שניים-שניים תל-אביבה.
שם התמר עולה, שם תאנה פורחת, האהבה נדבקת שם כמו קדחת.
או כמו ב- "שיר התימניות" שכתב לתכנית "הכל בסדר" של תיאטרון המטאטא בשנת 1934 (ללחן השיר התימני "אהבת הדסה"):
... אך הדלי אינו מספיק והפח קטן הוא, רק להבל ולריק עמלות פה אנו.
תל-אביב העברייה, הבי עוד ידיים, יש לשפוך לעירייה את מגדל המים...
דומה שאם הדור הראשון של "שירי תל-אביב" הוא דור שנות ה- 30 והמחצית הראשונה של שנות ה- 40, היוצר הבולט ביותר של דור זה הוא נתן אלתרמן שכתב בתקופה זו, בנוסף על השירים שהוזכרו עד כה, עוד עשרות שירים על הוויית החיים בתל-אביב, ביניהם גם: ערב עירוני (המוכר היום בלחנו של יוני רכטר), מבלי להפריע (אשר בוצע לימים ע"י אריק אינשטיין בלחנו של יצחק קלפטר), מותר לומר (שהולחן ובוצע ע"י דיוויד ברוזה), גן מאיר בתל-אביב (הולחן ובוצע ע"י חנן יובל), שלום ("תל-אביב תהיה ז'נבה") שהולחן ובוצע ע"י מיקי גבריאלוב, שלג לבנון (על בית הקפה המיתולוגי) שהולחן והושר על-ידי שלמה ארצי ועוד... המאפיינים המשותפים לרוב שיריו התל-אביבים של אלתרמן (וגם של רבים אחרים) באותה התקופה הם ההומור, רוח השובבות והאווירה הקלילה והרומנטית (שהורגשה ברוב המקרים גם בהלחנה), וזאת למרות שבמקביל, באותה התקופה, כתב אלתרמן כמה משיריו האידיאולוגיים הידועים דוגמת: שיר העמק, הך פטיש ו- בהרים כבר השמש מלהטת (לחן: דניאל סמבורסקי), ליל גליל (מרדכי זעירא) ו- לא אל שכר (יואל וולבה).
כשזוג יצא לו לטייל, בחולות...
אם היוצר הבולט של הדור הראשון היה נתן אלתרמן, הרי שהבולט בין יוצרי ה"דור השני" של שירי תל-אביב היה ללא ספק חיים חפר. ע"פ חפר, לקראת מלאת 50 שנה לעיר תל-אביב (ב-1958) "הוזעקו" הוא וידידו דן בן-אמוץ להקים מועדון שיציג סקצ'ים (מערכונים קצרים) ושירים על הוויית החיים בתל-אביב (שוב סגנון ה"קבארט")... התקציב לא בדיוק היה בנמצא, וגם זמן לא עמד לרשותם יתר על המידה... וכך תוך "אימוץ" לחנים זרים וכתיבת טכסטים קלילים, נולדה תכנית הבידור "תל-אביב הקטנה"... בכיכובם של יונה עטרי, יוסי בנאי, ואבנר חיזקיהו. בין השירים הבולטים בהפקה זו היו: בחולות, שני בנאים, טיטינה ואפרים, תל-אביב הקטנטנה, המחתרת התורכית ו-טנגו אמא אדמה (ארבעת הראשונים כלולים ברשימת "100 שירי המאה"). באותה שנה כתב חפר גם את השיר "אין כמו יפו בלילות" (לרביעיית מועדון התיאטרון)... בשנת 1972 כתב חפר למופע "שוקולד מנטה מסטיק" את השיר תל-אביב שהלחין יצחק גרציאני:
כל שוק הכרמל כאן צועק למואזין בחסאן-בק
והשבאב יוצאים לרחוב לתפוש שם פולקה או מחשוף.
צפונה בשדרות קק"ל עוד אין עצים אך יש ספסל,
ושם בראש החגיגה הולך לו זלמן המשוגע.
תל, תל, תל, תל, תל-אביב – יא חביב חביבתי.
מעניין להיווכח כי גם חיים חפר, שכמה שנים בלבד קודם לכן כתב שירים "כבדים" ורציניים כמו: דודו , בית הערבה , בין גבולות ועוד, בחר כנתן אלתרמן לכתוב את השירים התל-אביביים שלו באווירה הומוריסטית, שובבה, קלילה ורומנטית... האם זה מקרי???
הבה נלך לתל-אביב...
דומה שמראשית שנות ה- 60 ואילך לא ניתן יותר לזקוף את מרבית ה-"שירים התל-אביביים" ליוצר בולט ומרכזי אחד (לא בתחום המלל ולא בתחום הלחנים). כמעט כל היוצרים החיים בתל-אביב, וגם לא-מעט אחרים, כתבו והלחינו באווירתה הייחודית של העיר שהוגדרה לימים בכינוי "עיר ללא הפסקה"... עמוס אטינגר כתב בשנות ה-60 את הבה נלך לתל-אביב (לחן: יוסף אורג), דן אלמגור את כל הכבוד (לחן: דובי זלצר) ואת הבובות מחלונות הראווה (לחן: יאיר רוזנבלום), דידי מנוסי שאל בציניות "מי תכנן את תל-אביב" ? (לחן: דובי זלצר) ואריק איינשטיין שאל פשוט "אז מה"? (ללחן של חברו לביצוע שמוליק קראוס). בשנות ה-70 הוסיפה נעמי שמר לרפרטואר התל-אביבי את השיר שש-עשרה ("בסנדלים על גשר הירקון") ואת מר נרקיס (שניהם בהלחנתה), ויורם טהר-לב את רנדוו בתל-אביב (לחן: רוני וייס). הרשימה עוד הרבה יותר ארוכה, אך נראה כי המאפיינים שוב צפים ועולים ברורים יותר ויותר - כדרכם של אלתרמן וחפר, גם ה"דור השלישי" של יוצרי ה"שירים התל-אביביים" בחר ליצור באווירה הקלילה, ההומוריסטית והשובבה... מה שמצא את ביטויו הן במלל, הן בלחנים ובהחלט גם בביצועים – משהו נוסח "הבה נלך לתל-אביב":
 |
שלח לחבר | |
להדפסה |
|