על כל טרסה או בלקון דוברים באלף לקסיקון,
סירות שטות על הירקון - בתל אביב.
מבית-הספר מן הגן ברחו התלמידים מזמן,
פניהם של בני טובים לאן - לתל-אביב.
האוטובוסים פה טסים, יורדים עולים ונכנסים,
היזהרו מכייסים - בתל אביב. הבה נלך לתל-אביב !
גישה זו הלכה והתחזקה גם בשירים התל-אביביים המודרניים יותר, בין השאר אלו שנכתבו לסרטי-הקולנוע מ- "דיזנגוף 99" ("לגור איתו" של מירית שם-אור וצביקה פיק בביצוע ריקי גל, "לילה לי" של תלמה אליגון ויוריק בן-דוד ושיר הנושא "דיזנגוף 99" של דורי בן-זאב ואריק רודיך) ועד לסדרת הטלוויזיה "פלורנטין" ששיר הנושא שלה "מכה אפורה" נכתב והולחן בידי יהלי סובול ובוצע בידי להקתו "מוניקה סקס". (את שירי "ארבינקה" ו"קזבלן" המוקדמים יותר, כבר הזכרנו קודם) דומה שדי בכ- 40 השירים שהוזכרו עד כה (כמעט כולם נימנים על רשימת ה- 100 של גל"צ ושל אתר האינטרנט לחגיגות ה-100 לעיר), על-מנת להגיע למסקנה (שבעיקרה כבר הוזכרה בכמה מחקרים ופרסומים): בעוד שביישוב העברי שלי מים כונה בשם "ההתיישבות העובדת" התפתחה תרבות שהתמקדה ב"אידיאולוגיות ההגשמה הציונית" ומצאה את ביטוייה בשורות דוגמת: "נומה עמק, ארץ תפארת, אנו לך משמרת". (נתן אלתרמן), "ארשתיך לי בדם שאדם ונדם"... (אלכסנדר פן), "למך ולזקן אנו פה חומת מגן" (חיים חפר), או "אדמתנו בני, אין פנאי לה" (יחיאל מוהר)... הרי שתל-אביב כמעט מיום הקמתה היתה "מקום אחר"... "ערש התרבות הקלה" - המקום בו הוקם הראינוע הראשון, בו צעדו העדלאידות הראשונות, בו פעלו ה"קבארטים הסאטיריים" הראשונים, המקום בו צמחה תרבות בתי-הקפה... אז למה שיוצרי שיריה לא יתייחסו אליה כאל כזו ? את המחרשות והרגבים, וגם את המיתוס והפאתוס השאירו בגליל ובעמקים, ואילו בתל-אביב ישבו ב-"שלג לבנון" ו- "שניר", "כרמל", או "קפה חרמון" (יחיאל מוהר - ליפא העגלון), השיקו כוסיות כמאמר אלתרמן: "קצת משקה רבותיי זה לא מזיק"... ויצרו שירים אחרים - כאלה המתאימים לעיר שהיתה ואולי הינה עדיין - "ערש התרבות הקלה"!!!
תנו לנו יד ונלך למקומות שהיו ואינם...
לאור דרכם זו של השירים התל-אביביים, נראה שאין להתפלא על ז'אנר נוסף הכלול (אך בהחלט לא "נחבא אל השירים") ברשימת שירי תל-אביב בכלל וברשימת "100 שירי המאה" בפרט - השירים הנוסטלגיים. כבר בשנת 1954 שרה להקת פיקוד מרכז למילותיו של קצין החינוך הפיקודי יצחק יצחקי וללחנו של אקורדיוניסט הלהקה יוחנן זראי: "היה היו כאן פעם שקמים, חולות מסביב וגם נוף, העיר תל-אביב של אותם הימים היתה בית בודד על החוף"... כמה שנים מאוחר יותר, במלאת 50 שנה לעיר סיימו חברי להקת "תל-אביב הקטנה" את תכניתם במילותיו של חיים חפר (ללחן צרפתי) "זה לא יחזור כל זה כבר איננו, רק זיכרונות רק זיכרונות כאן מהלכים על בהונות, הזמן נרדם אל נא אל תעירנו, עבר זמנה של תל-אביב הקטנטנה"... סגנון זה של געגועים לתל-אביב של פעם שניכר גם בשיר שכתב חיים גורי ל-"תרנגולים" - פנס בודד (לחן: סשה ארגוב), המשיך וחילחל אל הזמר המודרני והעכשווי יותר. כך כתב ושר שלמה ארצי "בלילות אני מתגעגע, למה שפעם היתה לי תל אביב " (לחן חנן יובל). כך כתבה הלחינה ושרה קרן פלס בשירה "תקופה של שינויים" : "ולך יש חלומות לפתוח מסעדה קטנה, כמו בתל-אביב הישנה".
לז'אנר הזה משתייך גם השיר אותו הכתירו מאזיני גלי-צה"ל וגולשי אתר "שנת ה-100 לתל-אביב" כשיר המאה של תל-אביב... לא אלתרמן ולא חפר, לא וילנסקי ולא ארגוב, כי אם שיר נוסטלגי לתל-אביב של פעם... שיר שנכתב על-ידי צביקה זליקוביץ' ויעקב הולנדר ל"פסטיבל הזמר והפזמון" תשל"ג (1973) ובוצע על-ידי הזמרת עירית דותן:
תנו לנו יד ונלך לעיר הגדולה הנושקת לים,
תנו לנו יד ונלך למקומות שהיו ואינם.
© כל הזכויות שמורות למחבר
 |
שלח לחבר | |
להדפסה |
|