דיוקנה של העיר בת המאה בראי הזמר...
ישראל ארד - יוני 2009
אגדה תל-אביבית מספרת שכשנפוצה בתל-אביב השמועה כי המשוררת לאה גולדברג הוזמנה ללמד באונברסיטה העברית וכי בכוונתה לעבור להתגורר בירושלים, מיהר עמיתה המשורר נתן אלתרמן לבית הקפה בו נהגה לשבת, נעמד אל מול שולחנה של גולדברג והקריא בפניה שיר שכתב לה במיוחד: "בכל זאת יש בה משהו"... האגדה אמנם לא בדיוק מתאימה לביוגרפיה של המשוררת (לאה גולדברג הוזמנה לשמש כמרצה באוניברסיטה העברית בשנת 1950 בעוד שהשיר המפורסם הושר על-ידי זמרת תיאטרון ה- לי-לה-לו ג'ני לוביץ' עוד בשנת 1946 ואף הוקלט על-ידה בשנת 1949), אבל אין ספק כי השיר מלמד גם מלמד על ייחודה של העיר תל-אביב של אותם הימים: "בכל זאת יש בה משהו... שכלל עוד לא היה שהוא... והוא כולו שלה שהוא... ויש בה איזה זיק שהוא... ויש בה איזה חן שהוא... שלאחרת אין שהוא... כל צר ומעצור שהוא אותה לא יעצור שהוא... כי אין כל פחד אין שהוא... אצלה זה כבר ילך שהוא"...
לקראת יום-העצמאות האחרון (תשס"ט - 2009) במלאת 100 שנה לעיר תל-אביב הכריזו עירית תל-אביב וגלי-צה"ל על תחרות לבחירת "שיר המאה" של תל-אביב. לצורך הפרוייקט פורסמה רשימה (בעריכת העורך המוסיקלי יורם רותם) בת 100 שירים מתוך המאות שנכתבו על תל-אביב - מהשירים הראשונים בהם הוזכרה תל-אביב ועד לשירי המאה ה-21 , וביום העצמאות שידרה גלי-צה"ל את המצעד המסכם של השירים על-פי תוצאות ההצבעה. רשימת 100 השירים המועמדים איננה בהכרח אובייקטיבית, איננה בהכרח משקפת הצלחה או פופולריות של כל השירים, ובטח שאיננה כוללת את כל השירים שנכתבו על או שהזכירו את תל-אביב... אך היא בהחלט הזדמנות נאותה לנסות ולהסתכל באמצעותה על דמותה של העיר תל-אביב, לפחות כפי שהיא משתקפת מהשירים שנכתבו עליה... אולי צדק נתן אלתרמן ו-בכל זאת יש בה משהו ???
אם מחפשים חיזוק לגישה של שימוש ברשימה זו לצורך "מבט" על עיר בראי שיריה - אין ספק כי ניתן למצוא אותו בעובדה שמרבית שירי הרשימה נכתבו על-ידי משוררים ותמלילנים שידעו גם ידעו לבטא בכישרונם הן את המראות שראו והן את החוויות שחוו בעיר הזאת - 13 מבין השירים ברשימה נכתבו על-ידי נתן אלתרמן, 7 על-ידי חיים חפר, 7 על-ידי נעמי שמר... שמות נוספים החוזרים כמה וכמה פעמים ברשימה הם: דן אלמגור, אהוד מנור, עמוס אטינגר ואחרים. האם זה מיקרי שברשימת מאה השירים התל-אביביים בולטים כל-כך הרבה יוצרים שהתפרסמו בין השאר ולעיתים בעיקר בזכות הראייה והכתיבה ההומוריסטית והקלילה שלהם ???
לקח לה לתל-אביב רק חמש עד שבע שנים מיום שנוסדה ועד שנזכרה לראשונה בשיר ( 3 פעמים באותו השיר). היה זה בשיר "אריה אריה קום התנדב לגדוד העברי" שיר שאולתר על-ידי אריה רובינשטיין וחבריו בהתנדבם ל"גדוד העברי" במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה... היה זה פחות או יותר באותה התקופה בה נטלה על עצמה חבורה בשם "חבר'ה טראסק" (מקור השם במילה טראסק שפירושה "בלגן") לעודד את הציבור ולהרים את מצב-הרוח הלאומי. בין השאר כללה החבורה שלושה מורים מהגימנסיה הרצליה אברהם אלדמע (מי שארגן את העדלאידות הראשונות בתל-אביב), ישראל דושמן שכתב את מילותיהם של לא מעט שירים, והמורה למוסיקה - חנינא קרצ'בסקי (שהלחין משיריו של דושמן ביניהם גם את "פה בארץ חמדת אבות"). חבורה זו אמנם לא התפרסמה בזכות שירים ספציפיים על תל-אביב, אך בהחלט היתה מעורה בחיי התרבות של תל-אביב ה"קטנה" ואף היוותה השראה לחבורה מאוחרת יותר שפעלה בתל-אביב בשנות ה- 30 תחת אותו השם ("חבר'ה טראסק") ועל חבריה נמנו בין השאר: אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן וגם אריה רובינשטיין (כן, זה הזכור לנו מ- "אריה אריה, קום התנדב לגדוד העברי").
אולם נראה שה"דחיפה" הרצינית של תל-אביב אל שורות הפזמון הארצישראלי ניתנה בעצם על-ידי ה-קבארטים הסאטיריים. ראשון הקבארטים הסאטיריים בארץ-ישראל בכלל ובתל-אביב בפרט היה תיאטרון ה"קומקום" שנוסד על-ידי אביגדור המאירי (ביחד עם יעקב טימן) בשנת 1927. את אחד השירים הראשונים כתב המאירי (שכתב כמעט את כל מערכוני ושירי ה"קומקום") למופע פורים – שם השיר ותוכנו היו "עולם הפוך" והוא פתח בבית :
בקיץ קר, בחורף חם
שועל טיפש, חמור חכם.
עיוור מביט, חירש מקשיב
עתיקה היא תל-אביב.
תיאטרון ה- "קומקום" פעל כשנה בלבד, ובשנת 1928 מצאו את עצמם רוב שחקניו-זמריו בתיאטרון סאטירי חדש – ה"מטאטא"... אברהם שלונסקי, מי שהיה אחד הכותבים לתיאטרון החדש וכונה ע"י חבריו בשם "לשונסקי" אמר פעם כי: "המטאטא הוא מעט התה שנשאר מן הקומקום"... אחד השירים הראשונים שהושרו על-ידי ה"מטאטא" היה "שיר הלל" סאטירי משהו על תל-אביב שנכתב בידי אביגדור המאירי :
תל-אביב היא עיר אשר כולה ישראל,
יהודים פה גם העשיר וגם הפועל.
טוב לחיות בתל-אביב בארץ-ישראל,
פה לחיות ולחכות לביאת הגואל...
שבחו והודו לתל-אביב
החביבה לנו מכל חביב
אושר ועונד מסביב !
תיאטרון ה- "מטאטא" שהאריך ימים פי כמה מקודמו ופעל בתל-אביב עד לשנת 1954 (רוב הזמן ב- "בית העם" שעליו הוקם לימים "בית אל-על" ברחוב בן-יהודה), הרבה לשיר על החיים והאירועים בעיר תל-אביב. דומה שמי שנחשב לפורה בכותבי הסאטירה והבקורת של ימי טרום המדינה - (גם ל"מטאטא" וגם לתיאטרון "לי-לה-לו") המשורר נתן אלתרמן, נטה חיבה מיוחדת לעירו תל-אביב...
אין זה מקרי שבראש הכותבים ב-"רשימת 100 שירי המאה" עומד המשורר נתן אלתרמן. אם יש המכנים את תל-אביב בשם "ערש התרבות הארצישראלית הקלה" (למרות שבתל-אביב נוסדו גם ה"תזמורת הפילהרמונית" וגם כמה וכמה מן התיאטראות הרציניים.), אין ספק כי אלתרמן נמנה על מעצביה המרכזיים של תרבות זו. נתן אלתרמן התחנך ולמד בגימנסיה הרצליה בתל-אביב ומיד לאחר שובו מלימודי האגרונומיה בצרפת שב אל העיר תל-אביב והחל ליצור בה. כבר בשנת 1934 תקופה קצרה לאחר שובו לארץ, כתב (תחת שם עט) טור סאטירי בעיתון "דבר". שמו של הטור היה "סקיצות תל-אביביות".
בחינת שירי תחילת הדרך ה"תל-אביבית" של אלתרמן מעלה את הרושם (שלימים בהחלט הוכיח את עצמו) שעטו המושחזת של המשורר הצעיר הפכה למושחזת עוד יותר כאשר היה מדובר בכתיבה של היתול וקונדס... כבר בשנת 1933 כתב נתן אלתרמן לכבוד מצעד-העדלאידע של תל-אביב את השיר ההיתולי "הוא והיא על הגג" (שאחר-כך התפרסם גם תחת השם "מעפולה באנו", ולימים כתב לו אלתרמן מילים חדשות היתוליות לא פחות, והשיר שבמקורו נכתב ללחן עממי-חסידי הפך לאחר מעמודי התווך של ה-"חאפלות" המזרחיות בכרם-התימנים - תחת השם "חנל'ה התבלבלה")... השיר במקורו סיפר על חוול'ה ויהודה שבאו במיוחד מעפולה על-מנת לחזות ב- "עדלאידע" של תל-אביב :
...חוול'ה הביטי גם הביטי מה שבן-אדם עושה,
בחיי אף פעם לא ראיתי בלבול מוח שכזה.
אָל תהיה פרובינציאל, כנראה שעוד בכלל, לא ראית קרנבל.
אל תצעק בקול מלא, אל תקפוץ כמו טלא ואל תקרא לי חוול'ה.
כל הגג מלא כאינקובטור, הוי אשתי המסכנה,
אם אני אפול מפה למטה את תהיי לאלמנה.
יהודה, עמוד ישר, אל תתפוס בי בצוואר, לא יקרה לך דבר.
הסתדרת על הגג, אל תזוז מפה ורק שמור היטב על הארנק.
החגיגות הפורימיות בתל-אביב, המשיכו לרתום את אלתרמן לכתיבת שירים היתוליים גם בשנים שלאחר-מכן... בשנת 1934 הוא כתב את שירי "נשפי פורים" של תיאטרון המטאטא ביניהם השיר "טיטינה" (בגירסתו הראשונה) ללחן של ליאו דנידוף שהושמע שנה קודם לכן בסרטו של צ'רלי צ'פלין "זמנים מודרניים"... השיר הוא סאטירה פרועה למדי על הבירוקרטיה:
... במוסדותינו סדר כמו בזנב העדר,
רשיון קטן חפצתי – שנתיים התרוצצתי.
אותי אדון ארנוני שולח אל חרבוני,
חרבוני אל עפרוני, עפרוני אל זמירוני.
זמירוני אל ירקוני, ירקוני אל ירדני,
סוף סוף אדון ירדני אומר לי: יישקני.
לתכנית "חגלאידע" של תיאטרון המטאטא שנה לאחר מכן כתב אלתרמן מילים ללחן השיר "סרצ'ה" (הלב) שליווה את סרט הקולנוע הרוסי "החבריה העליזה". השיר שנכתב תחת השם "רומן על הספסל" והושר לראשונה על-ידי אמה טאובר ויוסף גולנד, התפרסם לימים בשם "רינה"... לנשפי פורים של סוף שנות ה- 30 כתב נתן אלתרמן (גם כן ל-"מטאטא") את השירים "שושנת תימן" (ללחן בוכרי) ואת- "אלימלך בנוה-צדק מלך" שהולחן ע"י שותפו לרוב שיריו ה"תימניים" - משה וילנסקי.
לא בכל שיריו ה"תל-אביביים" נהג אלתרמן לציין במפורש את שמה של תל-אביב. כך למשל בחלק משיריו המושפעים מהווי "כרם התימנים" התל-אביבי (שבאחד מבתי-הקפה הסמוכים לו נהג לשבת שעות) ואפילו בשיר "הוא והיא על הגג" לא הזכיר אלתרמן ולו במילה את שמה של תל-אביב... אך האם למישהו היה ספק היכן צילם אגדתי את ה"קרנבל" ? או למה התכוון "גדליה רבע איש" כשאמר לקברניט: "האוקיאנוס פה נגמר, נשוב נא הירקונה" ? בשירים אחרים הזכיר אלתרמן את העיר ברמז – באמצעות כתובות דוגמת: "אצלי יש חדר ומרפסת, דיזנגוף שמונים, קומה שנייה משמאל" בשיר "רומן על הספסל" (1935), או "כתובתי הגליל מספר שניים, קומה ראשונה מימין" בשיר "צריך לצלצל פעמיים" (1939)... ולעיתים נהג נתן אלתרמן לציין את העיר בשמה – כמו למשל בשירו "אתה חיכית לי" (שנקרא בשנת 1935 בשם: "סעדיה בפולין") :
... אל תדברי כזאת, אל תתעצבי חביבה, ניסע ביחד שניים-שניים תל-אביבה.
שם התמר עולה, שם תאנה פורחת, האהבה נדבקת שם כמו קדחת.
או כמו ב- "שיר התימניות" שכתב לתכנית "הכל בסדר" של תיאטרון המטאטא בשנת 1934 (ללחן השיר התימני "אהבת הדסה"):
... אך הדלי אינו מספיק והפח קטן הוא, רק להבל ולריק עמלות פה אנו.
תל-אביב העברייה, הבי עוד ידיים, יש לשפוך לעירייה את מגדל המים...
דומה שאם הדור הראשון של "שירי תל-אביב" הוא דור שנות ה- 30 והמחצית הראשונה של שנות ה- 40, היוצר הבולט ביותר של דור זה הוא נתן אלתרמן שכתב בתקופה זו, בנוסף על השירים שהוזכרו עד כה, עוד עשרות שירים על הוויית החיים בתל-אביב, ביניהם גם: ערב עירוני (המוכר היום בלחנו של יוני רכטר), מבלי להפריע (אשר בוצע לימים ע"י אריק אינשטיין בלחנו של יצחק קלפטר), מותר לומר (שהולחן ובוצע ע"י דיוויד ברוזה), גן מאיר בתל-אביב (הולחן ובוצע ע"י חנן יובל), שלום ("תל-אביב תהיה ז'נבה") שהולחן ובוצע ע"י מיקי גבריאלוב, שלג לבנון (על בית הקפה המיתולוגי) שהולחן והושר על-ידי שלמה ארצי ועוד... המאפיינים המשותפים לרוב שיריו התל-אביבים של אלתרמן (וגם של רבים אחרים) באותה התקופה הם ההומור, רוח השובבות והאווירה הקלילה והרומנטית (שהורגשה ברוב המקרים גם בהלחנה), וזאת למרות שבמקביל, באותה התקופה, כתב אלתרמן כמה משיריו האידיאולוגיים הידועים דוגמת: שיר העמק, הך פטיש ו- בהרים כבר השמש מלהטת (לחן: דניאל סמבורסקי), ליל גליל (מרדכי זעירא) ו- לא אל שכר (יואל וולבה).
אם היוצר הבולט של הדור הראשון היה נתן אלתרמן, הרי שהבולט בין יוצרי ה"דור השני" של שירי תל-אביב היה ללא ספק חיים חפר. ע"פ חפר, לקראת מלאת 50 שנה לעיר תל-אביב (ב-1958) "הוזעקו" הוא וידידו דן בן-אמוץ להקים מועדון שיציג סקצ'ים (מערכונים קצרים) ושירים על הוויית החיים בתל-אביב (שוב סגנון ה"קבארט")... התקציב לא בדיוק היה בנמצא, וגם זמן לא עמד לרשותם יתר על המידה... וכך תוך "אימוץ" לחנים זרים וכתיבת טכסטים קלילים, נולדה תכנית הבידור "תל-אביב הקטנה"... בכיכובם של יונה עטרי, יוסי בנאי, ואבנר חיזקיהו. בין השירים הבולטים בהפקה זו היו: בחולות, שני בנאים, טיטינה ואפרים, תל-אביב הקטנטנה, המחתרת התורכית ו-טנגו אמא אדמה (ארבעת הראשונים כלולים ברשימת "100 שירי המאה"). באותה שנה כתב חפר גם את השיר "אין כמו יפו בלילות" (לרביעיית מועדון התיאטרון)... בשנת 1972 כתב חפר למופע "שוקולד מנטה מסטיק" את השיר תל-אביב שהלחין יצחק גרציאני:
כל שוק הכרמל כאן צועק למואזין בחסאן-בק
והשבאב יוצאים לרחוב לתפוש שם פולקה או מחשוף.
צפונה בשדרות קק"ל עוד אין עצים אך יש ספסל,
ושם בראש החגיגה הולך לו זלמן המשוגע.
תל, תל, תל, תל, תל-אביב – יא חביב חביבתי.
מעניין להיווכח כי גם חיים חפר, שכמה שנים בלבד קודם לכן כתב שירים "כבדים" ורציניים כמו: דודו , בית הערבה , בין גבולות ועוד, בחר כנתן אלתרמן לכתוב את השירים התל-אביביים שלו באווירה הומוריסטית, שובבה, קלילה ורומנטית... האם זה מקרי???
דומה שמראשית שנות ה- 60 ואילך לא ניתן יותר לזקוף את מרבית ה-"שירים התל-אביביים" ליוצר בולט ומרכזי אחד (לא בתחום המלל ולא בתחום הלחנים). כמעט כל היוצרים החיים בתל-אביב, וגם לא-מעט אחרים, כתבו והלחינו באווירתה הייחודית של העיר שהוגדרה לימים בכינוי "עיר ללא הפסקה"... עמוס אטינגר כתב בשנות ה-60 את הבה נלך לתל-אביב (לחן: יוסף אורג), דן אלמגור את כל הכבוד (לחן: דובי זלצר) ואת הבובות מחלונות הראווה (לחן: יאיר רוזנבלום), דידי מנוסי שאל בציניות "מי תכנן את תל-אביב" ? (לחן: דובי זלצר) ואריק איינשטיין שאל פשוט "אז מה"? (ללחן של חברו לביצוע שמוליק קראוס). בשנות ה-70 הוסיפה נעמי שמר לרפרטואר התל-אביבי את השיר שש-עשרה ("בסנדלים על גשר הירקון") ואת מר נרקיס (שניהם בהלחנתה), ויורם טהר-לב את רנדוו בתל-אביב (לחן: רוני וייס). הרשימה עוד הרבה יותר ארוכה, אך נראה כי המאפיינים שוב צפים ועולים ברורים יותר ויותר - כדרכם של אלתרמן וחפר, גם ה"דור השלישי" של יוצרי ה"שירים התל-אביביים" בחר ליצור באווירה הקלילה, ההומוריסטית והשובבה... מה שמצא את ביטויו הן במלל, הן בלחנים ובהחלט גם בביצועים – משהו נוסח "הבה נלך לתל-אביב":
על כל טרסה או בלקון דוברים באלף לקסיקון,
סירות שטות על הירקון - בתל אביב.
מבית-הספר מן הגן ברחו התלמידים מזמן,
פניהם של בני טובים לאן - לתל-אביב.
האוטובוסים פה טסים, יורדים עולים ונכנסים,
היזהרו מכייסים - בתל אביב. הבה נלך לתל-אביב !
גישה זו הלכה והתחזקה גם בשירים התל-אביביים המודרניים יותר, בין השאר אלו שנכתבו לסרטי-הקולנוע מ- "דיזנגוף 99" ("לגור איתו" של מירית שם-אור וצביקה פיק בביצוע ריקי גל, "לילה לי" של תלמה אליגון ויוריק בן-דוד ושיר הנושא "דיזנגוף 99" של דורי בן-זאב ואריק רודיך) ועד לסדרת הטלוויזיה "פלורנטין" ששיר הנושא שלה "מכה אפורה" נכתב והולחן בידי יהלי סובול ובוצע בידי להקתו "מוניקה סקס". (את שירי "ארבינקה" ו"קזבלן" המוקדמים יותר, כבר הזכרנו קודם) דומה שדי בכ- 40 השירים שהוזכרו עד כה (כמעט כולם נימנים על רשימת ה- 100 של גל"צ ושל אתר האינטרנט לחגיגות ה-100 לעיר), על-מנת להגיע למסקנה (שבעיקרה כבר הוזכרה בכמה מחקרים ופרסומים): בעוד שביישוב העברי שלי מים כונה בשם "ההתיישבות העובדת" התפתחה תרבות שהתמקדה ב"אידיאולוגיות ההגשמה הציונית" ומצאה את ביטוייה בשורות דוגמת: "נומה עמק, ארץ תפארת, אנו לך משמרת". (נתן אלתרמן), "ארשתיך לי בדם שאדם ונדם"... (אלכסנדר פן), "למך ולזקן אנו פה חומת מגן" (חיים חפר), או "אדמתנו בני, אין פנאי לה" (יחיאל מוהר)... הרי שתל-אביב כמעט מיום הקמתה היתה "מקום אחר"... "ערש התרבות הקלה" - המקום בו הוקם הראינוע הראשון, בו צעדו העדלאידות הראשונות, בו פעלו ה"קבארטים הסאטיריים" הראשונים, המקום בו צמחה תרבות בתי-הקפה... אז למה שיוצרי שיריה לא יתייחסו אליה כאל כזו ? את המחרשות והרגבים, וגם את המיתוס והפאתוס השאירו בגליל ובעמקים, ואילו בתל-אביב ישבו ב-"שלג לבנון" ו- "שניר", "כרמל", או "קפה חרמון" (יחיאל מוהר - ליפא העגלון), השיקו כוסיות כמאמר אלתרמן: "קצת משקה רבותיי זה לא מזיק"... ויצרו שירים אחרים - כאלה המתאימים לעיר שהיתה ואולי הינה עדיין - "ערש התרבות הקלה"!!!
לאור דרכם זו של השירים התל-אביביים, נראה שאין להתפלא על ז'אנר נוסף הכלול (אך בהחלט לא "נחבא אל השירים") ברשימת שירי תל-אביב בכלל וברשימת "100 שירי המאה" בפרט - השירים הנוסטלגיים. כבר בשנת 1954 שרה להקת פיקוד מרכז למילותיו של קצין החינוך הפיקודי יצחק יצחקי וללחנו של אקורדיוניסט הלהקה יוחנן זראי: "היה היו כאן פעם שקמים, חולות מסביב וגם נוף, העיר תל-אביב של אותם הימים היתה בית בודד על החוף"... כמה שנים מאוחר יותר, במלאת 50 שנה לעיר סיימו חברי להקת "תל-אביב הקטנה" את תכניתם במילותיו של חיים חפר (ללחן צרפתי) "זה לא יחזור כל זה כבר איננו, רק זיכרונות רק זיכרונות כאן מהלכים על בהונות, הזמן נרדם אל נא אל תעירנו, עבר זמנה של תל-אביב הקטנטנה"... סגנון זה של געגועים לתל-אביב של פעם שניכר גם בשיר שכתב חיים גורי ל-"תרנגולים" - פנס בודד (לחן: סשה ארגוב), המשיך וחילחל אל הזמר המודרני והעכשווי יותר. כך כתב ושר שלמה ארצי "בלילות אני מתגעגע, למה שפעם היתה לי תל אביב " (לחן חנן יובל). כך כתבה הלחינה ושרה קרן פלס בשירה "תקופה של שינויים" : "ולך יש חלומות לפתוח מסעדה קטנה, כמו בתל-אביב הישנה".
לז'אנר הזה משתייך גם השיר אותו הכתירו מאזיני גלי-צה"ל וגולשי אתר "שנת ה-100 לתל-אביב" כשיר המאה של תל-אביב... לא אלתרמן ולא חפר, לא וילנסקי ולא ארגוב, כי אם שיר נוסטלגי לתל-אביב של פעם... שיר שנכתב על-ידי צביקה זליקוביץ' ויעקב הולנדר ל"פסטיבל הזמר והפזמון" תשל"ג (1973) ובוצע על-ידי הזמרת עירית דותן:
תנו לנו יד ונלך לעיר הגדולה הנושקת לים,
תנו לנו יד ונלך למקומות שהיו ואינם.
© כל הזכויות שמורות למחבר