פנינו אל השמש העולה - לאור ההבדלים הניכרים (ברקע ובאופי) בין חלוצי העליות השנייה, השלישית והרביעית, לבין קודמיהם הכמהים לארץ-הקודש ואפילו לאנשי העלייה הראשונה חדורי המסורת היהודית, ניתן היה לצפות כי משקל ה"תקוות" וה-"אופטימיות" בשירי עליות אלו יהיה נמוך יחסית... אולם די ברפרוף בתכני אותם שירים שכונו לעיתים "שירי העבודה והמלאכה" על-מנת לזהות את שורות התקווה והאופטימיות הצצות בין בתי רבים משירים אלו : "פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת"... (ישראל דושמן 1912), "הֶאָח, נַמְרִיא לְנוֹף הַצְּבִי, נַעְפִּיל, הַנִּצָּחוֹן אִתָּנוּ..." ("שיר המעפילים" - לוין קיפניס 1915), "אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ..." ("שכב בני" - עמנואל הרוסי 1929). שורות אופטימיות אלו הודגשו עוד יותר בזכות לחניהם הנמרצים של מלחינים דוגמת אברהם אידלסון וחנינה קרצ'בסקי...  אך נראה שאחד הבולטים בשירי התקווה של "טרום-המדינה" הוא אותו שיר שנכתב בגרמניה בשנות ה- 30 הראשונות, על-ידי סטודנט צעיר בשם סלי לוין (לימים איש החינוך הד"ר שאול לוין) - "פנינו אל השמש העולה"...  השיר שנכתב ל-"מחזמר" מחתרתי בשם "הפתרון היחידי" נועד לעודד יהודים לעזוב את גרמניה כל עוד ניתן הדבר, פתח במילים: "פָּנֵינוּ אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה, דַּרְכֵּנוּ שׁוּב פּוֹנָה מִזְרָחָה. אָנוּ צוֹפִים לִקְרַאת שָׁעָה גְּדוֹלָה, זָקוּף הָרֹאשׁ נַפְשֵׁנוּ עוֹד לֹא שָׁחָה"... כמה שנים אחר כתיבתו, בשנת 1935 שימש השיר (שהולחן ע"י דניאל סמבורסקי") כ"מארש" מצעד-הפתיחה של ה"מכביה השנייה" זו שכונתה "מכביית העולים" משום שרבים ממשתתפיה הארופאיים ערקו ממשלחותיהם ונשארו בארץ.   

האמיני יום יבוא. - לא מעט מבין העוסקים בתחומי הפסיכולוגיה, יאשרו כי ביטויים של תקווה ואופטימיות - טבעם שיצוצו יותר בתקופות שבהן באמת זקוקים להם, היינו בעיתות של מצוקה... אם-כן, די טבעי שעיתויו של ה"גל" האופטימי הבא יהיה בעיצומו של המאבק להקמתו של הבית-הלאומי, מסיומה של מלחה"ע השנייה ועד לסיומה של מלחמת הקוממיות.  כבר בתחילת שנת 1946 בשירו המפורסם "נאום תשובה לרב-חובל איטלקי לאחר ליל הורדה" (שנכתב לקפטן אנסלדו שהנחית את אניית-המעפילים "חנה סנש" בחוף נהריה בליל ה- 24.12.1945)  כותב המשורר נתן אלתרמן את השורות: "יוֹם יָבוֹא - וְאַתָּה בְּזָוִית שֶׁל פֻּנְדָּק תֵּשֵׁב, סָב, עַל בַּקְבּוּק שֶׁל קִיאַנְטִי. וּתְחַיֵּךְ וְתִירַק חֲתִיכָה שֶׁל טַבָּק וְתֹאמַר- כֵּן, חֶבְרַיָּה, זָקַנְתִּי... ...   וּנְסַפֵּר לְךָ אָז כִּי פְּתוּחִים הַשְּׁעָרִים. כְּבָר מִזְּמַן נִפְתְּחוּ, חֵי שָׁמַיִם! וּפָתְחָה אוֹתָם זוֹ חֲבוּרַת הַנְּעָרִים שֶׁעָמְדָה אוֹתוֹ לַיְלָה בַּמַּיִם"...  אופטימיות של ממש, אולי אף "כמעט נבואית".  בשיר אחר "יום יבוא, אחים" המאומץ מ- "מקהלת הצבא האדום", שרים אנשי הפלי"ם למילות הגירסה העברית של חיים גורי : "יוֹם יָבוֹא, אַחִים, נַחְזֹרָה יִפְרְחוּ דְּגָלִים עַל תֹּרֶן, אָז נָרִיעַ, חֶבְרַיָּא, כִּי בָּא...  ... צִי עִבְרִי יָשׁוּט, חֶבְרַיָּא, וּלְאוֹר שְׁמֵי צָהֳרַיִם זֶה יְהֵא כִּבְכָל אֶרֶץ וְעַם. וְקִבּוּץ עִבְרִי עַל רֶכֶס וּפְקִידוֹ שֶׁל בֵּית הַמֶּכֶס יְחַיְּכוּ בְּנִפְנוּף כּוֹבָעָם"... הביטוי  "יום יבוא" שגור גם על מי שכתב את מילותיהם של מרבית שירי הפלמ"ח – חיים חפר.  כבר בשירו הראשון - "בין גבולות" שנכתב בחודש מרץ 1945  על ה"העפלה היבשתית" שהמשורר נמנה על פעיליה, מסיים חפר במילים:  " גַּם לָזֶה שֶׁסָּגַר אֶת הַשַּׁעַר יוֹם יָבוֹא שֶׁל נָקָם וְשִׁלֵּם!"... המבט האופטימי לעתיד ממשיך עם חיים חפר גם לשיריו הבאים וכך בשיר הצ'יזבט הוא כותב: "אַךְ יוֹם עוֹד יָבוֹא וְהָאֵשׁ עוֹד תִּלְהַט וְסַהַר יָשׁוּט עַל בָּתֵּינוּ; וּסְבִיב הַמְּדוּרָה קְצָת צִ'יזְבַּאט קְצָת צִ'יזְבַּאט אוּלַי יְסַפְּרוּ גַּם עָלֵינוּ"... ובאותה גישה הרי כבר הזכרתי בפתיחת מאמר זה את " יבוא היום ועוד נשב אל מול האח..." של חפר.  מי שהצטרף אל חבורת ה"מתנבאים" ויצר את השיר שהפך אולי לאופטימי בשירי מלחמת הקוממיות, היה המשורר-שחקן רפאל קלצ'קין שכתב בעיצומם של הקרבות ב- 1948 ..."הַאֲמִינִי יוֹם יָבוֹא, טוֹב יִהְיֶה מַבְטִיחַ לָךְ  לְחַבֵּק אוֹתָךְ אָבוֹא וְהַכֹּל אָשִׂיחַ לָךְ."...  

שלח לחבר

להדפסה

5 / 4 / 3 / 2 / 1 • להמשך המאמר