מחאה ? בזמר ? וואללה יש ! אבל...
כשבועיים לאחר תחילתה של "מחאת האוהלים" בשד' רוטשילד בתל-אביב, מחאה שכידוע סחפה רבבות ברחבי הארץ לסדרת הפגנות בדרישה לצדק-חברתי, הזדרז אחד מכתבי האינטרנט החרוצים (אסף נבו - MAKO) לשאול את קוראיו: "כמה שירי מחאה הספיקה מחאת-האוהלים לנפק בשבועיים" ? וגם להשיב: "לא הרבה"... ולחזור ולשאול: לאן נעלמו אמני המחאה" ?... בהמשך הכתבה מונה הכתב לא פחות משישה שירים... שישה שירים?! על -ידי שישה יוצרים שונים ?! בשבועיים ?! לעניות דעתי, במונחים של הזמר העברי, זה הרבה יותר מבציר פורה (גם אם לא כולו בהכרח "בציר משובח") ! מי שיבחן את דרכו הנפתלת של הזמר העברי, ודאי יגלה מהר מאוד שאם שירים סאטיריים בקושי יכולים להוות ז'אנר בזמר העברי, הרי ששירי מחאה למרות שאנו מכירים כמה כאלה עוד משנות ה-30 של המאה הקודמת, בכל זאת עדיין אינם יכולים לאכלס יותר מאשר "ז'אנרון" (או אולי ז'אנרצ'יק).
מחאה מזומרת לא היתה כנראה פופולרית יותר מדי בראשית דרכו של הזמר העברי. אם ראשיתו של הזמר העברי בסוף המאה ה-19 (כפי שמסכימים רבים מחוקרי הזמר), אז נראה שלאבות אבותנו החלוצים, אנשי העליות הראשונות - או שלא היה זמן למחות, או שלא היה להם על מה (מה שכנראה פחות סביר). שירת החלוצים שופעת סופרלטיבים, מילות עידוד ואופטימיות. כנראה שככה זה כאשר כמעט כולם נרתמים שכם אחת להגשמתו של חזון ואולי חלום משותף. או שאולי ככה זה כאשר כמעט כל הנפשות הפועלות מגיעות מחברות בעלות משטרים טוטליטריים, ולא כל-כך מיומנות בהבעת דעה, ועל אחת כמה וכמה - מחאה.
מחאה או סאטירה ? נראה שאת שירי המחאה החברתיים הראשונים כתב אביגדור המאירי לתיאטרון הסאטירי שהקים בתל-אביב בשנת 1927 - ה"קומקום". בבואו ללגלג/למחות על מצבה הפיזי (הרס והזנחה) והחברתי (הפילוג העדתי) של העיר ירושלים, כתב המאירי בסגנון "הפוך על הפוך" (שהיה די אופייני לכתיבתו) את השיר הפותח במילים: "מעל פסגת הר הצופים אשתחווה לך אפיים"... אשר לימים הכרנו אותו, עם מילות הבית הראשון והבית האחרון בלבד (תוך דילוג על הבתים ה"בעיתיים") דווקא כשיר כמיהה לירושלים. אך במקור לא בדיוק לחורבות ההיסטוריים התכוון המשורר במילים "מחרבותייך אבנך". ה"קומקום" כידוע לא האריך ימים, ומי שירשו את מקומו היו התיאטראות הסאטיריים ה"מטאטא", ומראשית שנות ה-40 גם ה-"לי-לה-לו". אחד מכותבי הפזמונים המרכזיים של שני התיאטראות הללו היה נתן אלתרמן. באווירה של טוב-לב ובסגנון דיפלומטי למדי נהג אלתרמן למחות בשיריו כמעט על כל עוולה שנראתה לו: על "יריד המזרח" שהציג יותר ביתני יבוא זרים מאשר תוצרת-הארץ, הביע אלתרמן את מחאתו בשיר "תוצרת הארץ". על הבירוקרטיה של השלטון הבריטי ליגלג/מחה בשיר הפורימי "טיטינה", ואילו על "נקיון כפיה" של העסקונה המפלגתית מחה בשיר "אני רוצה רק להציץ"... אך שירים אלו כמו גם שיריו של אביגדור המאירי ושל כותבים נוספים, אולי בגלל סיגנונם, ויתכן משום שבאותה התקופה נהגו להביע גם כעסים קצת יותר בעדינות, "מתנדנדים" על גבול ההגדרה שבין מחאה לבין סאטירה. בעוד מחאה מוגדרת מלונאית כ- "הבעה של התנגדות נמרצת לדבר מה"... הרי שסאטירה מוגדרת כ- יצירה המתארת את הפגמים שבמציאות בצורה לגלגנית-עוקצנית. בעצם, דרך קצת יותר עדינה לאותו הדבר. ניתן לאמר שאת המעבר הלא כל-כך עדין מעידן הסאטירה לעידן המחאה אפשר לשמוע היטב בין תכניתה הראשונה (1958) לתכניתה השנייה (1963) של "רביעיית מועדון התיאטרון". אם בתכניתם הראשונה שרו גדעון זינגר, יענקל'ה בן-סירה, שמעון בר וראובן שפר שירים סאטיריים מובהקים כמו: "אין כמו יפו בלילות", "גוי של שבת", או "תן תרומה"... הרי שלקראת התכנית השנייה, שלגמרי לא במקרה נקראה בשם המאיים "פצצת הזמן", השחיז חיים חפר את עטו וכתב שירים כמו: "מזרח ומערב" (מחאה על "מרוץ החימוש" הבין-מעצמתי), שיר ה"מושלים הצבאיים" ו-"טנגו הש.ב."... לא היה זה מקרי גם שחלק מהשירים הללו נאסרו לשידור.
צומת "ששת הימים". למרות שאת תדמית ה"מוחה-הבוטה" שלו רכש המחזאי חנוך לוין בעקבות מחזהו עתיר שירי המחאה "מלכת אמבטיה" שהועלה בתיאטרון הקאמרי לאחר אופוריית "ששת הימים" ובעיצומה של מלחמת-ההתשה (1970), אחד משירי המחאה היותר חריפים שלו - "חייל של שוקולד" (שגם הוא נאסר לשידור ברדיו) הוקלט ונכלל בתקליטה הראשון (והיחידי) של שלישיית "החלונות הגבוהים" (ג'וזי כ"ץ, אריק אינשטיין ושמוליק קראוס) עוד בחודש אפריל 1967, כחדשיים לפני פרוץ מלחמת ששת-הימים. כשנה מאוחר יותר באוגוסט 1968 הועלה במועדון "ברברים" התל-אביבי קבארט-סאטירי מפרי עטו של חנוך לוין - "את ואני והמלחמה הבאה". אחד משירי המחאה הבולטים מתוך מחזה זה - "שחמט", המוחה על הדרך שבה פועלים השליטים באמצעות חייליהם, התפרסם בהופעותיה ובתקליטה ("משירי ארץ אהבתי") של הזמרת חוה אלברשטיין בן השנים 1969-70. השיר הקשה מסיים במילים: ..."לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן ? נפלו חייל שחור, חייל לבן. לא יחזור אבי, אבי לא יחזור, ואין חייל לבן ואין שחור. בכי בחדרים ובגנים שתיקה, על לוח ריק רק מלך ומלכה".
באותה התקופה שרה סולנית להקת הנח"ל, שולה חן שיר מחאה שונה לחלוטין, אולי אפילו די מוזר, שיר שכתבה נעמי שמר כמחאה בעקבות סיפורים שנפוצו אודות הטרדות מיניות של חיילות על-ידי מפקדיהן. השיר שהסווה מאחורי השם "ואלס להגנת הצומח" מוחה במילים נמרצות: "הסתכלו מה שקורה לי בדרך כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר, לו הייתי חיה או פרח אז היה מצבי אחר. אדוני !!!". מלחמת ששת-הימים "הולידה" שני שירים נוספים הנמנים על שירי המחאה, אם כי כל אחד מהם שונה בתכלית השינוי ממישנהו. השיר הראשון להופיע (עוד ב-1967) היה "ירושלים של ברזל" שנכתב והושר בידי מאיר אריאל. אריאל שלחם עם הצנחנים בירושלים (ואף כונה בשם "הצנחן המזמר") נפגע מהעובדה שנעמי שמר הוסיפה בעקבות המלחמה בית נוסף לשירה "ירושלים של זהב" (..."חזרנו אל בורות-המים, לשוק ולכיכר"...) אך לא הזכירה ולו במילה אחת את הקרב הקשה או את המחיר הכבד ששילמו הצנחנים כדי לחדור ולחזור לעיר העתיקה. התוצאה היתה שיר המחאה הקשה "ירושלים של ברזל" שהוקדש כולו לחבריו הצנחנים. השיר השני נולד אמנם בעקבות מלחמת ששת-הימים, אך את עיקר מסריו שאב ללא ספק מהמחזמר האמריקאי שנולד במחאה על המעורבות האמריקאית במלחמת ויטנאם - שיער. היה זה "שיר לשלום" של יעקב רוטבליט ויאיר רוזנבלום. יתכן שלו שיר זה היה מושר בידי זמר/ת רגילים, היה הממסד מסוגל להתעלם מן המחאה שבשיר, אולם ביצועו בידי להקה צבאית ("להקת הנח"ל") הפנה את הויכוח הציבורי אל המחאה שבשיר, מה שהביא לכך שאלוף פיקוד בצה"ל (רחבעם זאבי - גנדי) אסר על השמעת השיר בפני חייליו, ובסופו של דבר גם נאסר השיר לשידור למשך תקופה מסויימת. לא עברו להם יותר מדי שנים, וב-1973, בתכניתו הסאטירית "ציפורים בראש" שר השחקן-זמר שמעון ישראלי שיר-מחאה מפרי עטו, שיר שמחה על השינויים הערכיים שחלו בחברה הישראלית. את השיר הנקרא "שלום לך ארצי" סיים שמעון ישראלי במילים: "שלום לך ארצי של "עוד לא אבדה תקוותנו", גברת כבר על אויבים רבים ודאי תתגברי גם עלינו".
 |
שלח לחבר | |
להדפסה |
|