"לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה"... נראה ש"זרעי המחאה" שנזרעו בסוף שנות ה-60 נבטו בעצם רק בעיצומן של שנות ה-80, בין מלחמת לבנון הראשונה" (1982) ל-"אינתיפאדה" הראשונה (1987) וגם קצת אחרי. עוד קודם לכן ב-1978 שר דיוויד ברוזה בתכניתם של יהונתן גפן ודני ליטני "שיחות סלון" את השיר "יהיה טוב" ואילו יהונתן גפן קרא על רקע מוסיקלי את שיר-המחאה "היונה הלבנה כבר זקנה" מפרי עטו. אך דומה שלמרות שאיננו נמנה על שירי המחאה הבוטים, אחד משירי המחאה היותר בולטים הוא שירו של אהוד מנור - "אין לי ארץ אחרת". השיר אותו כתב מנור בהשפעת נפילתו של אחיו יהודה במלחמת-ההתשה והועבר להלחנתה של קורין אלאל בשנת 1982, הנו אחד השירים הראשונים הקורא במפורש למחאה פעילה: "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה, לא אוותר לה, אזכיר לה, ואשיר כאן באזניה, עד שתפקח את עיניה"...
במהלך שנות ה-80 הצטרפו לז'אנר עוד ועוד שירים. בקריאה לצאת מלבנון ובהתייחסו לאריק שרון, כתב ושר שלום חנוך את השיר "הוא לא עוצר באדום". סי היימן שרה גם היא מפרי עטה את "יורים ובוכים", חוה אלברשטיין כתבה ושרה "חד-גדיא" חדשה, ונורית גלרון הוסיפה את "אחרנו המבול". בהחלט ניכר היה, גם בכמות השירים וגם בטכסטים שהפכו ליותר ויותר חריפים ובוטים, כי השימוש בזמר כאמצעי מחאה כבר איננו נחלתם של יוצרים ומבצעים בודדים בלבד. ולמי שהאמין כי זמר-המחאה שצמח ועלה בעשור זה שבין מלחמת-לבנון לאינתיפאדה, היה כולו נגזרת של דעות פוליטיות ואוריינטציה מפלגתית, הרי שדווקא ה"להיט" של סוף שנות ה-80 היה שיר מחאה חברתי מובהק, שיר אשר הבשיל בשכונות הדרומיות של נתניה - "איזו מדינה" של יוני רועה ו- אלי לוזון... "איזו מדינה איזו מדינה. / אנשים בוכים, מחירים עולים, לשלם מיסים וגם קופת-חולים. / אין כבר עבודה, הקופה ריקה, אין ממה לחיות סגרו את הלשכה. / בכנסת הם יושבים, עלינו הם עובדים, לקחו החסכונות, הלכו הפיצויים. / לנו כבר נמאס, דפקו לנו עוד קנס, גם על החלב הוסיפו את המס. / איזו מדינה, איזו מדינה"... שיר זה חודש בעדכון מילים על-ידי אלי לוזון ביחד עם השדרן אלון מורדו והקלידן צ'רלי אלקובי במסגרת מחאת-האוהלים 2011 .
"דור מזויין, עכשיו מעונן"... מחאת ראשית שנות ה-90 שייכת היתה בעיקרה לשני "טרובאדורים", שניהם די בתחילת דרכם... הראשון אביב גפן (שהתקרב אז לגיל 20) שהקליט ב-1992 את שירו "מיליארד טועים" ושנה לאחר-מכן הוציא את אלבומו השני "עכשיו מעונן". האלבום הוקדש לחברו ניר שפינר שנהרג בתאונת דרכים שנתיים קודם לכן. השיר הבולט הן באלבום והן בהופעותיו המתריסות של גפן, חזר על השורות: "אנחנו דור מזויין, עכשיו מעונן, רוצה ללכת מכאן"... אך בעוד גפן מעורר מחלוקות וביקורות בעיקר בנושאים פוליטיים, הרי שהטרובאדור השני מגיע מן העיר הדרומית שדרות והביא עימו את המחאה החברתית. קובי אוז (אז בן 24) הוציא בשנת 1993 ביחד עם להקת "טיפקס" את אלבומם השני שנקרא בשם מחאתי כשלעצמו - "האחרון בעשירון התחתון". יותר ממחצית משירי האלבום מחו על בעיות חברתיות - מהמצב הכלכלי בשיר "אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון" ועד למעמד-האשה במשפחה בשיר "אם ואחות"... לימים, בקיץ 2011, בעת הפגנות המחאה תחת הסיסמא "העם דורש צדק חברתי", נרתם אוז גם למאבק הרופאים ושינה את מילות שירו המפורסם ל: "יש אנשים השוכבים חולים במזדרון"... אל השניים הללו הצטרף באמצע שנות ה-90 טרובאדור נוסף, הפעם ותיק ומנוסה יותר, שהביע את מחאתו בצורה מאוד ממוקדת. בשנת 1995 לאחר "היעלמות" ממושכת בעקבות מות בן-אחיו שהוכה למוות על-ידי חברו לאוהל הצבאי, הוציא הזמר-יוצר יהודה פוליקר את האלבום הכפול "הילד שבך", אלבום שרוב רובו זעקה ומחאה כנגד האלימות ההולכת וגוברת בחברה. בין השירים הבולטים באלבום: "קין", "כתמים", "סאליק", "מה יהיה יהיה", "סוף הזיכרון" ועוד. לקראת סופו של העשור קצת אחרי ה"יציאה מלבנון" הוליד המפגש בין הזמרת יהודית תמיר והזמרת היווניה גליקריה שיר מחאה טעון נוסף. השיר היווני "נשים בודדות" של אנטוניס וארדיס הפך במילותיה של צרויה להב ל-"תפילת האמהות" בביצוען המשותף של עמאל מורקוס, יהודית תמיר וגליקריה: "מי שזקוק למלחמה שומר אותה בוערת, אומר שמוכרחים ואין ברירה אחרת, חיי אדם מול החלטות מלמעלה...".
אך נראה שחדירת סגנון ה-"היפ-הופ", גם היא במהלך שנות ה-90, היתה המאיץ האחרון להפיכת "שירת המחאה" העברית מאוסף מזדמן של שירים ל-ז'אנר (אולי בחיתוליו). הראשון לשיר בסגנון ה"היפ-הופ" המקושר ל"ראפ" שקדם לו (וששורשי שניהם נטועים עמוק במוסיקת המחרה החברתית האמריקאית), היה יאיר ניצני בשיר המחאה הקומי "האשם תמיד" (כמה שנים אחר-כך עמד ניצני גם מאחורי שיר-המחאה הלגלגני "פרצופה של המדינה" של להקת תיסלם). אולם היו אלה בעיקר הלהקות "שבק ס'" (שפעלה מ-1993 עד 2000) ו- ה"דג נחש" (מ-1996 ולפחות עד כתיבת שורות אלה - כולל בהפגנות קיץ 2011) עשו לנו היכרות עם סגנון חדש שטרם היכרנו במחוזותנו. אם שירים כמו "אין כבוד" או "לבקש ת'קש" (של שבק ס') עוד נשמעו כמו מחאה שמחפשת את עצמה, הרי שלמשמע "מדברים על שלום" של סולן להקת שבק ס' מוקי, או "גבי ודבי", "לא פראיירים" ובטח "שירת הסטיקר" (למילותיו של הסופר דויד גרוסמן) של ה"דג נחש", אנו עדים למחאה הרבה יותר מגובשת, ברורה וחדה. ניתן אף לומר כי מחאת ה-"היפ-הופ" של שנות ה-90 אפילו מאמצת את גישתו של אהוד מנור - אין לנו ארץ אחרת ולכן לא נשתוק עד שתפקח את עיניה... אלא שאצל שאנן סטריט, גיא מר וחבריהם ללהקת ה-"דג נחש" שבחרו להם לסמל (וכנראה לא במקרה) את דמות הילד-המשתין, קוראים לזה היפ-הופ ציוני. במהלך הפגנות המחאה של קיץ 2011 הוציאה להקת ה"דג-נחש" שיר חדש מפרי עטו של שאנן סטריט - השיר נקרא "הטובים ינצחו": ..."אין אמונה במי שאומר שלסכסוך אין סוף, שניסינו הכל, שזו גזירת האלוהים. / אין אמונה בכל מי שרמה לרמות אותנו. ולא משנה כמה הם ינסו להתחנף./ רק דבר אחד בטוח - הטובים ינצחו"...
 |
שלח לחבר | |
להדפסה |
|