כשבועיים לאחר תחילתה של "מחאת האוהלים" בשד' רוטשילד בתל-אביב, מחאה שכידוע סחפה רבבות ברחבי הארץ לסדרת הפגנות בדרישה לצדק-חברתי, הזדרז אחד מכתבי האינטרנט החרוצים (אסף נבו - MAKO) לשאול את קוראיו: "כמה שירי מחאה הספיקה מחאת-האוהלים לנפק בשבועיים" ? וגם להשיב: "לא הרבה"... ולחזור ולשאול: לאן נעלמו אמני המחאה" ?... בהמשך הכתבה מונה הכתב לא פחות משישה שירים... שישה שירים?! על -ידי שישה יוצרים שונים ?! בשבועיים ?! לעניות דעתי, במונחים של הזמר העברי, זה הרבה יותר מבציר פורה (גם אם לא כולו בהכרח "בציר משובח") ! מי שיבחן את דרכו הנפתלת של הזמר העברי, ודאי יגלה מהר מאוד שאם שירים סאטיריים בקושי יכולים להוות ז'אנר בזמר העברי, הרי ששירי מחאה למרות שאנו מכירים כמה כאלה עוד משנות ה-30 של המאה הקודמת, בכל זאת עדיין אינם יכולים לאכלס יותר מאשר "ז'אנרון" (או אולי ז'אנרצ'יק).
מחאה מזומרת לא היתה כנראה פופולרית יותר מדי בראשית דרכו של הזמר העברי. אם ראשיתו של הזמר העברי בסוף המאה ה-19 (כפי שמסכימים רבים מחוקרי הזמר), אז נראה שלאבות אבותנו החלוצים, אנשי העליות הראשונות - או שלא היה זמן למחות, או שלא היה להם על מה (מה שכנראה פחות סביר). שירת החלוצים שופעת סופרלטיבים, מילות עידוד ואופטימיות. כנראה שככה זה כאשר כמעט כולם נרתמים שכם אחת להגשמתו של חזון ואולי חלום משותף. או שאולי ככה זה כאשר כמעט כל הנפשות הפועלות מגיעות מחברות בעלות משטרים טוטליטריים, ולא כל-כך מיומנות בהבעת דעה, ועל אחת כמה וכמה - מחאה.
מחאה או סאטירה ? נראה שאת שירי המחאה החברתיים הראשונים כתב אביגדור המאירי לתיאטרון הסאטירי שהקים בתל-אביב בשנת 1927 - ה"קומקום". בבואו ללגלג/למחות על מצבה הפיזי (הרס והזנחה) והחברתי (הפילוג העדתי) של העיר ירושלים, כתב המאירי בסגנון "הפוך על הפוך" (שהיה די אופייני לכתיבתו) את השיר הפותח במילים: "מעל פסגת הר הצופים אשתחווה לך אפיים"... אשר לימים הכרנו אותו, עם מילות הבית הראשון והבית האחרון בלבד (תוך דילוג על הבתים ה"בעיתיים") דווקא כשיר כמיהה לירושלים. אך במקור לא בדיוק לחורבות ההיסטוריים התכוון המשורר במילים "מחרבותייך אבנך". ה"קומקום" כידוע לא האריך ימים, ומי שירשו את מקומו היו התיאטראות הסאטיריים ה"מטאטא", ומראשית שנות ה-40 גם ה-"לי-לה-לו". אחד מכותבי הפזמונים המרכזיים של שני התיאטראות הללו היה נתן אלתרמן. באווירה של טוב-לב ובסגנון דיפלומטי למדי נהג אלתרמן למחות בשיריו כמעט על כל עוולה שנראתה לו: על "יריד המזרח" שהציג יותר ביתני יבוא זרים מאשר תוצרת-הארץ, הביע אלתרמן את מחאתו בשיר "תוצרת הארץ". על הבירוקרטיה של השלטון הבריטי ליגלג/מחה בשיר הפורימי "טיטינה", ואילו על "נקיון כפיה" של העסקונה המפלגתית מחה בשיר "אני רוצה רק להציץ"... אך שירים אלו כמו גם שיריו של אביגדור המאירי ושל כותבים נוספים, אולי בגלל סיגנונם, ויתכן משום שבאותה התקופה נהגו להביע גם כעסים קצת יותר בעדינות, "מתנדנדים" על גבול ההגדרה שבין מחאה לבין סאטירה. בעוד מחאה מוגדרת מלונאית כ- "הבעה של התנגדות נמרצת לדבר מה"... הרי שסאטירה מוגדרת כ- יצירה המתארת את הפגמים שבמציאות בצורה לגלגנית-עוקצנית. בעצם, דרך קצת יותר עדינה לאותו הדבר. ניתן לאמר שאת המעבר הלא כל-כך עדין מעידן הסאטירה לעידן המחאה אפשר לשמוע היטב בין תכניתה הראשונה (1958) לתכניתה השנייה (1963) של "רביעיית מועדון התיאטרון". אם בתכניתם הראשונה שרו גדעון זינגר, יענקל'ה בן-סירה, שמעון בר וראובן שפר שירים סאטיריים מובהקים כמו: "אין כמו יפו בלילות", "גוי של שבת", או "תן תרומה"... הרי שלקראת התכנית השנייה, שלגמרי לא במקרה נקראה בשם המאיים "פצצת הזמן", השחיז חיים חפר את עטו וכתב שירים כמו: "מזרח ומערב" (מחאה על "מרוץ החימוש" הבין-מעצמתי), שיר ה"מושלים הצבאיים" ו-"טנגו הש.ב."... לא היה זה מקרי גם שחלק מהשירים הללו נאסרו לשידור.
צומת "ששת הימים". למרות שאת תדמית ה"מוחה-הבוטה" שלו רכש המחזאי חנוך לוין בעקבות מחזהו עתיר שירי המחאה "מלכת אמבטיה" שהועלה בתיאטרון הקאמרי לאחר אופוריית "ששת הימים" ובעיצומה של מלחמת-ההתשה (1970), אחד משירי המחאה היותר חריפים שלו - "חייל של שוקולד" (שגם הוא נאסר לשידור ברדיו) הוקלט ונכלל בתקליטה הראשון (והיחידי) של שלישיית "החלונות הגבוהים" (ג'וזי כ"ץ, אריק אינשטיין ושמוליק קראוס) עוד בחודש אפריל 1967, כחדשיים לפני פרוץ מלחמת ששת-הימים. כשנה מאוחר יותר באוגוסט 1968 הועלה במועדון "ברברים" התל-אביבי קבארט-סאטירי מפרי עטו של חנוך לוין - "את ואני והמלחמה הבאה". אחד משירי המחאה הבולטים מתוך מחזה זה - "שחמט", המוחה על הדרך שבה פועלים השליטים באמצעות חייליהם, התפרסם בהופעותיה ובתקליטה ("משירי ארץ אהבתי") של הזמרת חוה אלברשטיין בן השנים 1969-70. השיר הקשה מסיים במילים: ..."לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן ? נפלו חייל שחור, חייל לבן. לא יחזור אבי, אבי לא יחזור, ואין חייל לבן ואין שחור. בכי בחדרים ובגנים שתיקה, על לוח ריק רק מלך ומלכה".
באותה התקופה שרה סולנית להקת הנח"ל, שולה חן שיר מחאה שונה לחלוטין, אולי אפילו די מוזר, שיר שכתבה נעמי שמר כמחאה בעקבות סיפורים שנפוצו אודות הטרדות מיניות של חיילות על-ידי מפקדיהן. השיר שהסווה מאחורי השם "ואלס להגנת הצומח" מוחה במילים נמרצות: "הסתכלו מה שקורה לי בדרך כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר, לו הייתי חיה או פרח אז היה מצבי אחר. אדוני !!!". מלחמת ששת-הימים "הולידה" שני שירים נוספים הנמנים על שירי המחאה, אם כי כל אחד מהם שונה בתכלית השינוי ממישנהו. השיר הראשון להופיע (עוד ב-1967) היה "ירושלים של ברזל" שנכתב והושר בידי מאיר אריאל. אריאל שלחם עם הצנחנים בירושלים (ואף כונה בשם "הצנחן המזמר") נפגע מהעובדה שנעמי שמר הוסיפה בעקבות המלחמה בית נוסף לשירה "ירושלים של זהב" (..."חזרנו אל בורות-המים, לשוק ולכיכר"...) אך לא הזכירה ולו במילה אחת את הקרב הקשה או את המחיר הכבד ששילמו הצנחנים כדי לחדור ולחזור לעיר העתיקה. התוצאה היתה שיר המחאה הקשה "ירושלים של ברזל" שהוקדש כולו לחבריו הצנחנים. השיר השני נולד אמנם בעקבות מלחמת ששת-הימים, אך את עיקר מסריו שאב ללא ספק מהמחזמר האמריקאי שנולד במחאה על המעורבות האמריקאית במלחמת ויטנאם - שיער. היה זה "שיר לשלום" של יעקב רוטבליט ויאיר רוזנבלום. יתכן שלו שיר זה היה מושר בידי זמר/ת רגילים, היה הממסד מסוגל להתעלם מן המחאה שבשיר, אולם ביצועו בידי להקה צבאית ("להקת הנח"ל") הפנה את הויכוח הציבורי אל המחאה שבשיר, מה שהביא לכך שאלוף פיקוד בצה"ל (רחבעם זאבי - גנדי) אסר על השמעת השיר בפני חייליו, ובסופו של דבר גם נאסר השיר לשידור למשך תקופה מסויימת. לא עברו להם יותר מדי שנים, וב-1973, בתכניתו הסאטירית "ציפורים בראש" שר השחקן-זמר שמעון ישראלי שיר-מחאה מפרי עטו, שיר שמחה על השינויים הערכיים שחלו בחברה הישראלית. את השיר הנקרא "שלום לך ארצי" סיים שמעון ישראלי במילים: "שלום לך ארצי של "עוד לא אבדה תקוותנו", גברת כבר על אויבים רבים ודאי תתגברי גם עלינו".
"לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה"... נראה ש"זרעי המחאה" שנזרעו בסוף שנות ה-60 נבטו בעצם רק בעיצומן של שנות ה-80, בין מלחמת לבנון הראשונה" (1982) ל-"אינתיפאדה" הראשונה (1987) וגם קצת אחרי. עוד קודם לכן ב-1978 שר דיוויד ברוזה בתכניתם של יהונתן גפן ודני ליטני "שיחות סלון" את השיר "יהיה טוב" ואילו יהונתן גפן קרא על רקע מוסיקלי את שיר-המחאה "היונה הלבנה כבר זקנה" מפרי עטו. אך דומה שלמרות שאיננו נמנה על שירי המחאה הבוטים, אחד משירי המחאה היותר בולטים הוא שירו של אהוד מנור - "אין לי ארץ אחרת". השיר אותו כתב מנור בהשפעת נפילתו של אחיו יהודה במלחמת-ההתשה והועבר להלחנתה של קורין אלאל בשנת 1982, הנו אחד השירים הראשונים הקורא במפורש למחאה פעילה: "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה, לא אוותר לה, אזכיר לה, ואשיר כאן באזניה, עד שתפקח את עיניה"...
במהלך שנות ה-80 הצטרפו לז'אנר עוד ועוד שירים. בקריאה לצאת מלבנון ובהתייחסו לאריק שרון, כתב ושר שלום חנוך את השיר "הוא לא עוצר באדום". סי היימן שרה גם היא מפרי עטה את "יורים ובוכים", חוה אלברשטיין כתבה ושרה "חד-גדיא" חדשה, ונורית גלרון הוסיפה את "אחרנו המבול". בהחלט ניכר היה, גם בכמות השירים וגם בטכסטים שהפכו ליותר ויותר חריפים ובוטים, כי השימוש בזמר כאמצעי מחאה כבר איננו נחלתם של יוצרים ומבצעים בודדים בלבד. ולמי שהאמין כי זמר-המחאה שצמח ועלה בעשור זה שבין מלחמת-לבנון לאינתיפאדה, היה כולו נגזרת של דעות פוליטיות ואוריינטציה מפלגתית, הרי שדווקא ה"להיט" של סוף שנות ה-80 היה שיר מחאה חברתי מובהק, שיר אשר הבשיל בשכונות הדרומיות של נתניה - "איזו מדינה" של יוני רועה ו- אלי לוזון... "איזו מדינה איזו מדינה. / אנשים בוכים, מחירים עולים, לשלם מיסים וגם קופת-חולים. / אין כבר עבודה, הקופה ריקה, אין ממה לחיות סגרו את הלשכה. / בכנסת הם יושבים, עלינו הם עובדים, לקחו החסכונות, הלכו הפיצויים. / לנו כבר נמאס, דפקו לנו עוד קנס, גם על החלב הוסיפו את המס. / איזו מדינה, איזו מדינה"... שיר זה חודש בעדכון מילים על-ידי אלי לוזון ביחד עם השדרן אלון מורדו והקלידן צ'רלי אלקובי במסגרת מחאת-האוהלים 2011 .
"דור מזויין, עכשיו מעונן"... מחאת ראשית שנות ה-90 שייכת היתה בעיקרה לשני "טרובאדורים", שניהם די בתחילת דרכם... הראשון אביב גפן (שהתקרב אז לגיל 20) שהקליט ב-1992 את שירו "מיליארד טועים" ושנה לאחר-מכן הוציא את אלבומו השני "עכשיו מעונן". האלבום הוקדש לחברו ניר שפינר שנהרג בתאונת דרכים שנתיים קודם לכן. השיר הבולט הן באלבום והן בהופעותיו המתריסות של גפן, חזר על השורות: "אנחנו דור מזויין, עכשיו מעונן, רוצה ללכת מכאן"... אך בעוד גפן מעורר מחלוקות וביקורות בעיקר בנושאים פוליטיים, הרי שהטרובאדור השני מגיע מן העיר הדרומית שדרות והביא עימו את המחאה החברתית. קובי אוז (אז בן 24) הוציא בשנת 1993 ביחד עם להקת "טיפקס" את אלבומם השני שנקרא בשם מחאתי כשלעצמו - "האחרון בעשירון התחתון". יותר ממחצית משירי האלבום מחו על בעיות חברתיות - מהמצב הכלכלי בשיר "אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון" ועד למעמד-האשה במשפחה בשיר "אם ואחות"... לימים, בקיץ 2011, בעת הפגנות המחאה תחת הסיסמא "העם דורש צדק חברתי", נרתם אוז גם למאבק הרופאים ושינה את מילות שירו המפורסם ל: "יש אנשים השוכבים חולים במזדרון"... אל השניים הללו הצטרף באמצע שנות ה-90 טרובאדור נוסף, הפעם ותיק ומנוסה יותר, שהביע את מחאתו בצורה מאוד ממוקדת. בשנת 1995 לאחר "היעלמות" ממושכת בעקבות מות בן-אחיו שהוכה למוות על-ידי חברו לאוהל הצבאי, הוציא הזמר-יוצר יהודה פוליקר את האלבום הכפול "הילד שבך", אלבום שרוב רובו זעקה ומחאה כנגד האלימות ההולכת וגוברת בחברה. בין השירים הבולטים באלבום: "קין", "כתמים", "סאליק", "מה יהיה יהיה", "סוף הזיכרון" ועוד. לקראת סופו של העשור קצת אחרי ה"יציאה מלבנון" הוליד המפגש בין הזמרת יהודית תמיר והזמרת היווניה גליקריה שיר מחאה טעון נוסף. השיר היווני "נשים בודדות" של אנטוניס וארדיס הפך במילותיה של צרויה להב ל-"תפילת האמהות" בביצוען המשותף של עמאל מורקוס, יהודית תמיר וגליקריה: "מי שזקוק למלחמה שומר אותה בוערת, אומר שמוכרחים ואין ברירה אחרת, חיי אדם מול החלטות מלמעלה...".
אך נראה שחדירת סגנון ה-"היפ-הופ", גם היא במהלך שנות ה-90, היתה המאיץ האחרון להפיכת "שירת המחאה" העברית מאוסף מזדמן של שירים ל-ז'אנר (אולי בחיתוליו). הראשון לשיר בסגנון ה"היפ-הופ" המקושר ל"ראפ" שקדם לו (וששורשי שניהם נטועים עמוק במוסיקת המחרה החברתית האמריקאית), היה יאיר ניצני בשיר המחאה הקומי "האשם תמיד" (כמה שנים אחר-כך עמד ניצני גם מאחורי שיר-המחאה הלגלגני "פרצופה של המדינה" של להקת תיסלם). אולם היו אלה בעיקר הלהקות "שבק ס'" (שפעלה מ-1993 עד 2000) ו- ה"דג נחש" (מ-1996 ולפחות עד כתיבת שורות אלה - כולל בהפגנות קיץ 2011) עשו לנו היכרות עם סגנון חדש שטרם היכרנו במחוזותנו. אם שירים כמו "אין כבוד" או "לבקש ת'קש" (של שבק ס') עוד נשמעו כמו מחאה שמחפשת את עצמה, הרי שלמשמע "מדברים על שלום" של סולן להקת שבק ס' מוקי, או "גבי ודבי", "לא פראיירים" ובטח "שירת הסטיקר" (למילותיו של הסופר דויד גרוסמן) של ה"דג נחש", אנו עדים למחאה הרבה יותר מגובשת, ברורה וחדה. ניתן אף לומר כי מחאת ה-"היפ-הופ" של שנות ה-90 אפילו מאמצת את גישתו של אהוד מנור - אין לנו ארץ אחרת ולכן לא נשתוק עד שתפקח את עיניה... אלא שאצל שאנן סטריט, גיא מר וחבריהם ללהקת ה-"דג נחש" שבחרו להם לסמל (וכנראה לא במקרה) את דמות הילד-המשתין, קוראים לזה היפ-הופ ציוני. במהלך הפגנות המחאה של קיץ 2011 הוציאה להקת ה"דג-נחש" שיר חדש מפרי עטו של שאנן סטריט - השיר נקרא "הטובים ינצחו": ..."אין אמונה במי שאומר שלסכסוך אין סוף, שניסינו הכל, שזו גזירת האלוהים. / אין אמונה בכל מי שרמה לרמות אותנו. ולא משנה כמה הם ינסו להתחנף./ רק דבר אחד בטוח - הטובים ינצחו"...
"פתאום קם אדם בבוקר, ומרגיש שהוא עם"... לא יותר מדי סוציולוגים יחלקו על כך שאחד המאפיינים היותר בולטים של החברה הישראלית בעשור הראשון של המאה ה-21 הוא חוסר האיכפתיות, האדישות... כבר בשנת 1970 שרו אריק אינשטיין, שלום חנוך וחבורתם את השיר "למה לי לקחת ללב ?", אך אם אכן "התעוררות קיץ 2011" לא תיבלע ברצף האירועים הפוליטיים ו/או הביטחוניים שאחריה, הרי שאדישותה של החברה הישראלית הגיעה לשיאה בעשור זה. בישראל של ראשית המאה ה-21 איש כמעט לא התרגש משיר מחאה כזה או אחר. בתחילתו של העשור הוציאה חוה אלברשטיין אלבום שלם שכולו מחאה חברתית: מחאה נגד תנאי העסקתם וחייהם של העובדים הזרים בשירים כמו "וורה מבוקרשט", "יום שישי בלילה" ו-"וידאו שחור", מחאה נגד זיהום הסביבה בשיר "נחל גוסס", מחאה נגד השינויים הערכיים ושינויי סדרי-העדיפויות כמו בשיר "נדל"ן"... אבל לא נראה שהאלבום הכל-כך טעון "מוצאי חג" של אלברשטיין מצא יותר מדי אזניים קשובות. לקראת סיומו של העשור לאלבומו "אהבה על תנאי" הקליט יהודה פוליקר לפחות שני שירי מחאה, האחד פרי עטו של יהונתן גפן "מעבר לגדר", והשני מפרי עטוו "דרבי עם חופשי": "לכבוד כבודו כבודכם כבודנו, ימין ושמאל בעד ארצנו, זה דרבי עם חופשי והקהל שואג. שיכרון חושים, שנאת חינם, שחיתות הדעת, דם מול דם, כדור עונשין זה גול עצמי, אז מה אני דואג ?". מישהו מכיר את השיר הזה ?
אם התקבל הרושם כי משך כל השנים הללו היה הזמר המחאתי נחלתו הכמעט בלעדית של הצד השמאלי של המפה הפוליטית הישראלית, הרי שבעשור הראשון של המאה ה-21 התעורר גם הצד הימני לעשות שימוש בזמר כאמצעי מחאתי. בעקבות אירועי "פינוי עמונה" לדוגמא, כתב ושר אריאל זילבר כמה שירי מחאה ביניהם "יהודי לא מגרש יהודי", ו- "יש דין ויש דיין". כמה שנים מאוחר יותר בעקבות פרשת "ענת קם" ובעקבות מעורבותם של ישראלים בתלונות נגד קציני צה"ל בבית-הדין הבינלאומי בהאג, כתב ושר הזמר-יוצר עמיר בן-עיון את השיר "אני אחיך" : ..."אני אחיך, אתה אויב. אתה שונא אותי, אני אוהב. כשאני בוכה אתה צוחק מאחורי גבי"... אך נראה כי דווקא כאשר שירי המחאה בזמר העברי החלו להתגבש ל-"ז'אנר", כזה שניתן ללבחון אותו, להתייחס אליו ואולי אף לנסות ולהבין אותו ואת דרך התפתחותו, דווקא אז איבדנו כחברה את הענין והרצון להתעסק בדברים "שוליים" ו-"חסרי תוחלת" כמו מחאה.
ואז באה המחאה... "מחאת האוהלים", מחאת ה"צדק החברתי", שביתת הרופאים, הפגנות ההמונים... בהתחלה הגיעו ל"מאהל" בשדרות רוטשילד כל מיני זמרים שחלקם אפילו אילתרו שירי מחאה. אחר-כך הצטרפו האמנים שידועים ומוכרים ככאלה המחוברים למציאות החברתית, כמו: יהודה פוליקר, שלמה ארצי, יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, שלומי שבת ואחרים. אך משבת אחת ועד לבאה אחריה התגייסו למחאה עשרות יוצרים ומבצעים מכל קצווי הזמר העברי. רובם שרו שירים מהרפרטואר האישי שלהם שנראו להם מתאימים : "פתאום קם אדם בבוקר, ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת"... חלקם כתבו מילות מחאה שהתאימו לשירים מפורסמים שלהם, דוגמת שלמה גרוניך שהצמיד לשירו המוכר "שירים פשוטים" מילים כמו: ..."רוצים למחות רוצים לצרוח לטלטל את השלטון, מספיק כבר לקשקש במקום למצוא פתרון"... וכן, בין לבין נכתבו והוקלטו במהלך כחודשיים מאז תחילת המחאה למעלה מתריסר שירי מחאה חדשים... למעלה משנים-עשר שירים ! על-ידי יוצרים שונים, זה המון !!! זה בהחלט "בציר טוב", ורק צריך לקוות שזה יהיה גם "בציר משובח" ! זה לגמרי לא בטוח ש-"מהפיכת 2011" בכלל תצליח. וגם לא לגמרי בטוח שהשירים הם שינצחו את המהפכה החברתית הזאת. מה שבטוח הוא ששירי המחאה הם חלק מחמרי הדלק המניעים את המהפכה... וכן, נראה שגם אלה המתקשים לקרוא לכלל שירי המחאה שנכתבו ובוצעו במחוזותנו בשם "ז'אנר", יודו שבכל זאת מדובר כאן ב-"ז'אנרון" או לפחות ב- "ז'אנרצ'יק".
© כל הזכויות שמורות למחבר