"חשבון הנפש" וה"דילמות

אם הקולנוע הוא אכן "ברומטר" לבחינת הנושאים המעסיקים את החברה, נראה שהחברה הישראלית הרגישה מאוד לא בנוח עם האירועים הביטחוניים של שנות ה- 80 ... שילטונו של צה"ל בשטחי יהודה ושומרון ותחילתה של ה"אינתיפאדה" הפלשתינאית... מבצע של"ג שנתפש בציבור כ-"מלחמת הברירה" הראשונה של מדינת ישראל... וניצני השלום שלבלבו במקביל בינינו לבין הגדולה באומות ערב, הולידו עידן חדש בקולנוע הישראלי – עידן שניתן לכנותו בשם "עידן הדילמות וחשבון הנפש"...

לצד המשך העיסוק ב-"מחיר המלחמות" תפש תאוצה בקולנוע הישראלי ז'אנר חדש ומאוד מעניין – דיון בדילמות אנושיות הקשורות בעיסוק הצבאי... עסקו בדילמות מסוג זה טובי הקולנוענים הישראליים, ורובם עשו זאת בצורה כנה, רגישה ועל-פי רוב גם אמינה. בין המתדיינים: אורי ברבש ("אות קין" ו-"אחד משלנו"), ניסים דיין ("גשר צר מאוד"), רפי בוקאי ("אוונטי פופולו") ואפילו צה"ל עצמו שעמד מאחורי הפקת הסרט "שתי אצבעות מצידון"... (אלי כהן - 1986). הלבטים שהוצגו בסרטים אלו היו לבטים אמיתיים אשר נלקחו מן המציאות היום-יומית של אותה תקופה... והפתרונות גם-כן, כאלה שהצופה יכול להסכים איתם, אבל יכול גם לא... אפילו העיסוק בדילמה נושנה כמו "היחס האנושי לזקן התמים" (בסרט "שתי אצבעות מצידון"), היתה כזו אשר דנו בה כבר בעקבות סיפור נפילת הל"ה בדרכם לגוש-עציון, זו המציגה את החייל הישראלי קודם כל כ- בן-אדם... תמונה אשר החברה הישראלית בהחלט היתה זקוקה לה בעידן התהייה וה-"סקפטיות" בצדקת השיקולים הפוליטיים, עידן בו השאלה המרכזית היתה בדרך-כלל – "אז מה יהיה" ???

צה"ל בראי הסאטירה

סאטירה על פי הגדרתה, היא יצירה הבאה ללגלג ו/או לעקוץ את המציאות, מתוך מגמה להצביע על פגמים – ובכך להביא לתיקונם... נראה שזו לא בדיוק היתה המגמה שהביאה ל-"גיוסם" של בנצי מומו ויהודל'ה (גבורי סדרת הסרטים "אסקימו לימון") לצה"ל, וליצ ירת הסרטים "ספיחס" (בועז דוידזון 1982), ו-"סבבה" (צבי שיסל - 1983), סרטים המאופיינים בעיקר במבטאו הפרסי או ב"חרמנותו" של רס"ר היחידה... מן הסתם זו גם לא היתה המגמה במערכון על הלהקות הצבאיות ("חמוץ חמוץ") מתוך סרטם של אורי זוהר ואריק אינשטיין "לול" שהתבסס על סדרת מערכונים שנכתבו לטלוויזיה הישראלית בתחילת דרכה.

לאורך 50 שנה ניכר בצורה די בולטת כי החברה הישראלית, לפחות כפי שהיא משתקפת מסרטי הקולנוע שהפיקה, הביעה אמון בצבאה... פה ושם אמנם נשאלו שאלות והובעו הסתייגויות מהתנהגות או פעילות כזו או אחרת – אך כתובתן האמיתית היתה על-פי רוב הדרג הפוליטי שמעל צה"ל ולאו-דווקא צה"ל עצמו... ואם היתה לקולנוע הישראלי בקורת על צה"ל, הרי שזו התמקדה בעיקר בתרומתו של זה להתנהגות ה- "מאצ'ואיסטית", ול-"וולגאריות" של החברה הישראלית.

בסך-הכל, לא ניתן להגדיר ולו גם אחד מלמעלה מ- 60 סרטי הקולנוע הישראליים שעסקו בצה"ל כ- "סאטירה"... ובכל-זאת פה ושם השתרבב צה"ל אל הסאטירה הישראלית, ולעיתים אף בצורה מאוד בוטה ולא נעימה. כך למשל חזינו בראשית שנות ה- 90 בהתנהגותה הפרובוקטיבית והגסה של קבוצת חיילים המגיעה לבילוי בפאב תל-אביבי... כחלק מה"סאטירה החברתית" הבוטה שהציג בפנינו השחקן/תסריטאי/במאי אסי דיין בסרטו "החיים על-פי אגפא".

צה"ל כ-"מיקרוקוסמוס" לדיון בבעיות החברה...

נכון להיום – צה"ל כצבא איננו מעניין במיוחד את יוצרי הקולנוע... למעשה מאז "מבצע יונתן" (מנחם גולן 1977) לא עסק הקולנוע הישראלי בפעולה צבאית סםציפית (עד אז הופקו לא פחות מ- 9 סרטים אשר התייחסו לאירועים או קרבות ספציפיים)... ככלל הסטטיסטיקה מלמדת כי מספר סרטי-הקולנוע העוסקים בצה"ל, הולך ופוחת כל הזמן, ולמעשה מאז ראשית ימי ה"מרי החברתי" של שנות ה- 70 ירד מספר הסרטים העוסקים ו/או מתמקדים בצה"ל לפחות מ- 10% מן הסרטים שהופקו בארץ...

נקודת המפגש של הקולנוע-הישראלי עם צה"ל בעשורים הרביעי והחמישי לקיומה של המדינה, סובבה בעיקר סביב ה"דילמות" וה-"שאלות המוסריות"... צה"ל בשני עשורים אלו - שימש בקולנוע הישראלי בעיקר כ-"מיקרוקוסמוס" לדיון בשאלות שונות שעסקו ב"חברה הישראלית"... כך למשל "יחסי ישראלים-פלשתינאים" נדונו כחלק ממשחק כדורגל בו השתתף גם מילואימניק ישראלי השבוי בידי מחבלים בדרום-לבנון - בסרט "גמר גביע" בכיכובו של משה איבגי (ערן ריקליס - 1991). כך התדיין אורי ברבש עם הנושא הטעון - "ועדות חקירה" בסרטו "זמן אמת" (1991). כך שימש שרות-המילואים בצה"ל כרקע לדיון בתפישת התקשורת את הנעשה בדרום-לבנון, בסרט "עונת הדובדבנים" (חיים בוזגלו - 1991), וכך גם שימשו הלהקות-הצבאיות כבמה לדיון בפער-החברתי שבין "צפונים" ל- "דרומים" בסרטו של אורי ברבש "ללקק ת'תות" (1992) ... אפילו בסדרת הטלוויזיה המצליחה "טירונות" שהציגה בפני הצופים את צה"ל ערב המאה ה- 21, עסרו יוצריה (האחים ברבש) בעניינים חברתיים יום-יומיים כ-אלימות במשפחה, מצוקות החקלאים, התפרקות משפחות ו- ה"התפוגגות הערכית" - לא פחות מאשר בבעיות קליטתם של החיילים החדשים ביחידה קרבית בצה"ל...

האם הקולנוע הישראלי "התבגר" ? או אולי זאת החברה ש"השתנתה" ??? לאחר קצת יותר מ- 50 שנה, נתפש צה"ל בתודעה החברתית האדישה שלנו כעוד משהו בחזקת "זה מה יש"... ואולי זהו פשוט חלק מעידן ניפוץ-המיתוסים בו רק משוגעים-לדבר יראו ב- "אימת ועדות-החקירה" המרחפת מעל לראשיהם של אישי-ציבור ולא פחות מכך מעל ראשיהם של קצינים בצה"ל – נושא מעניין ליצירה קולנועית...

נותרה כמובן השאלה, האם מסרים מיליטריסטיים-ציוניים כבר לא מדברים בימינו ?

התשובה, כתשובות לא-מעטות אחרות, תלויה על-פי רוב במשיב, ברקעו החברתי, באמונותיו הפוליטיות, ובמקרים רבים אף בעיסוקו או בתפקידו... אולם - אם לשפוט ע"פ מספר הספרים, המחזות והסרטים שתוכנם הוקדש בעשור האחרון לצה"ל (בהשוואה כמובן, לאלו שעסקו בנושא בעשורים הקודמים)... אם ננסה לבחון את הדברים על-פי הזמן המוקדש לצה"ל והוויתו ב-"שיחות הסלון" של החברה הישראלית בעשור האחרון של המילניום... אם ננסה לחפש את התשובה בתכני הזמר והפזמון בשנת היובל (50) למדינת ישראל... או אפילו אם נחפש את התשובה באחוזי הגיוס העכשוויים לצה"ל... דומה כי צה"ל הולך ומתרחק ממרכז התעניינותה של החברה הישראלית בכלל ושל יוצרי היצירה התרבותית בה בפרט. אין כנראה ספק - צה"ל שהיה פעם "אות ומופת", סמל בפני החברה הישראלית - נתפס כיום רק כ-"אחת הפרוסות" בעוגה החברתית הישראלית – לטוב ולרע...

שלח לחבר להדפסה
• להמשך המאמר

מחאה ? בזמר ? וואללה יש ! אבל...

על שירי המחאה בזמר העברי.

למאמר המלא

מיתולוגיה, נופים, צזיקי וצלילי בוזוקי... סיורים ליוון ולכרתים.

למאמר המלא