מאת: ישראל ארד - מרץ 1998
"הצבא שלנו יש לו שליחות לא רק בימי מלחמה - אלא גם, ואולי בייחוד לימי שלום. הוא צריך לעצב את דמות הנוער, ועל-ידי כך את דמות העם כולו"... אמרה זו הנה רק אחת מעשרות אמרות בהן השתמש דוד בן-גוריון ראש הממשלה הראשון ומקימו של צה"ל, על מנת להדגיש את הקשר לו הוא מצפה בין הצבא לעם, או ליתר דיוק - בין צה"ל לבין החברה הישראלית... למעלה מ- 400 סרטים עלילתיים הפיקה "תעשיית הקולנוע הישראלית" מאז הוקם צה"ל בסוף שנות הארבעים ועד לשנת יובל החמישים למדינה. כ- 60 מסרטים אלו (כ- 15%) עוסקים בצה"ל או שוזרים את חייליו במרכז עלילתם, בצורה כזו או אחרת. ונדמה כאילו כל אחד ואחד מבין הסרטים הללו - בוחן מחדש את אמיתות אמרתו זו של דוד בן-גוריון.
הקולנוע הישראלי, די בדומה לקולנוע העולמי, הנו בדרך-כלל "קולנוע ריאליסטי" המובל על-ידי האירועים ומושפע מהם... להוציא אולי סרטים "עתידניים", הרי שמרבית הסרטים העלילתיים בעולם (ואפילו רבים מהדימיוניים שבהם) הושפעו מאירועים שהתחולל במציאות... כזה ברובו הוא גם הקולנוע הישראלי בכלל, והקולנוע העוסק בצה"ל בפרט - קולנוע המשקף ע"פ רוב את המציאות , או לפחות את אותה המציאות כפי שיוצרי הקולנוע רואים אותה... וזה נכון גם לגבי אווירת "כל העם צבא" אליה נולד צה"ל. צה"ל, מן הצבאות המעטים בעולם שהוקמו על בסיס חטיבות מאורגנות, ערוכות ומוכנות מראש, נולד מטבע הדברים אל אותה האווירה החברתית עליה הוקמו חטיבותיו הראשונות... האווירה החבר'מנית של דור הפלמ"ח והמחתרות, אווירה אשר הונצחה כ"מיתוס" בספרים הרבים שנכתבו באותם הימים, החל מ- "במו ידיו" ("פרקי אליק") למשה שמיר, ועד ל-"ילקוט הכזבים" שעל סיפוריו גדלו מחזורים רבים של חיילים וקצינים לעתיד. ה"קולנוע הישראלי" של ראשית ימי המדינה היה קולנוע בחיתוליו ולכן רק מאוחר יותר, בשנת 1963, מצאה אווירה זו את ביטויה בסרט "חבורה שכזאת" המתאר את העלילות החבר'מניות של חברי הכשרת הפלמ"ח... על-פי תסריט מאת שאול ביבר ("קצין-חינוך") והשחקן יוסף (בומבה) צור, שהתבסס על ספר מאת פלמ"חניק אחר ישראל וייסלר (פוצ'ו).
עשרה סרטים עלילתיים בלבד הפיקה "תעשיית הקולנוע הישראלית" במהלך העשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל, שליש מהם (שלושה סרטים) עסקו בסיפורי הגבורה של צה"ל במלחמת הקוממיות. למען האמת, נראה כי כל עשרת הסרטים שהופקו באותה התקופה נעשו מתוך תפישה הרואה בקולנוע אמצעי המחשה תעמולתי. אולם הבולטים בגישתם ה"תעמולתית" יותר מהאחרים, היו שלושת הסרטים העוסקים ביעודה ויעדיה של המדינה כפי שהם נראו בעיני הלוחמים לקוממיותה. "קריה נאמנה" (ג'וזף לייטס - 1952), "גבעה עשרים וארבע אינה עונה" (תורלד דיקנסון - 1955) ו- "עמוד האש" (לארי פריש - 1959) הינם סרטים המתארים את גבורת ה"מעטים מול רבים" ואת נצחון הצדק וה-"אין ברירה". הגדיל מכולם לעשות הסרט "גבעה עשרים וארבע אינה עונה" - הסרט העוסק בסיפוריהם ובמניעיהם של ארבעה לוחמים המתנדבים לפעולה מסוכנת שבזכותה נותרה "גבעה עשרים וארבע" הסמוכה לירושלים בריבונות ישראלית, שזור מונולוגים ודיאלוגים "מגוייסים" ו"עתירי פאתוס" להבהרת והצדקת העמדה הישראלית (הן כלפי העם היושב בציון, והן תוך פזילה ברורה לתודעתם של יהודים ולא-יהודים ברחבי העולם).
רק בעשור הבא (ראשית שנות השישים) בסרט ההוליוודי "הטל צל ענק" אשר צולם ברובו בארץ בהשתתפות מספר שחקנים ישראליים בתחילת דרכם כ- רינה גנור וחיים טופול, הראו לנו כוכבי המערבונים של אז יול ברינר וקירק דאגלאס (בסרט השתתף גם הזמר-שחקן פראנק סינטרה אשר גילם תפקיד של טייס מח"ל), כי צה"ל אינו מנצח בהכרח באופן-אוטומטי בכל קרב וקרב... רבים וטובים כעסו אז הן על הצגת סיפורו של הקולונל מרקוס כסיפור ה- "מומחה האמריקאי" הבא לנהל את המלחמה עבור ה-"ישראלים חסרי הניסיון והאונים"... והן על הדרך בה תוארו קרבות חזית-הדרום ו-"קרבות לטרון" בסרט זה... למרות שכידוע, צה"ל לא יכל לליגיון הירדני בכל חמשת הקרבות שניהל במטרה לכבוש את מצודת לטרון במלחמת השחרור, ולמעשה נותרה המצודה החולשת על אם הדרך לירושלים בידי הירדנים עד ל-"מלחמת ששת-הימים". חריגה מסויימת מהתפיסה ה"מגוייסת" של הקולנוע הישראלי דאז ניתן לראות גם בסרטו של הבמאי אילן אלדד "סיניה" (1962) המבוסס על סיפור חילוצה של תינוקת בדואית במהלך הקרבות הסיני ב- 1956. סרט זה הראה באופן חריג את הנזקים שגורמת פגיעת מטוסי חיל-האוויר, ואפילו הציג את הקונפליקט בין הטייס ה"אנושי" לבין הקצין ה-"אקטיביסט".
אולם רוב שנות ה- "שישים" – הן לפני הניצחון ב- מלחמת ששת-הימים, וכמובן לאחר הניצחון הגדול של 1967 , הן שנים בהן ראה הקולנוע-הישראלי את צה"ל, את לוחמיו ואת השירות בו כ-"מיתוס"... מיתוס אשר הקולנוע אוהב להראותו - והעם, כמעט כולו, אהב לראותו... החל מהסרט "איי לייק מייק" (פיטר פריי - 1961 ע"פ מחזה מאת אהרון מגד) המספר בהומור על האצולה החברתית הישראלית בראשית דרכה הרואה בקצין צה"ל "שידוך" לא רע בכלל... ועד ל-ששת הסרטים ההירואים שהופקו במהלך השנים 1967/8 בהיבטים שונים של "נצחון ששת-הימים" : "60 שעות לסואץ" (יעקב יגר), "שישה ימים לנצח" (יצחק הרבסט ויעקב המאירי), "שלוש שעות ביוני" (אילן אלדד), "חמישה ימים בסיני" (הפקה ישראלית-איטלקית בבימוי מאוריציו לוזידי), "המטרה טיראן" (רפאל נוסבוים), ו- "ששת הימים" (יגאל אפרתי) – שתי עלילות על רקע המלחמה, שתי "תכניות תעוד" כאילו-עיתונאיות ושני "אלבומי-ניצחון"... אפילו בקומדיה הבלשית לילדים שהפיק וביים מנחם גולן ע"פ ספרה המפורסם של ימימה טשרנוביץ "שמונה בעקבות אחד" (תסריט אוריאל אופק), בולטת לעין (וגם לאוזן) ההערצה בכל הקשור לצה"ל בכלל ולחיל-האוויר בפרט... שלא לדבר על טייס המיראז' האמיץ ויפה התואר שגולם בידי השחקן ניקו ניתאי המשתמש (כבר אז) באחד הדיאלוגים בסרט במטבע-הלשוני שעוד ידובר בו רבות בחברה הישראלית – "יהיה בסדר"...
נראה שפסטיבל "ניצחון ששת-הימים" הגיע לסיומו מהר ממה שציפו, ועימו גם ה"סדק" הראשון ב- "מיתוס הגיבורים" בו היו כרוכים יחדיו צה"ל והחברה הישראלית (שהרי "כל העם צבא"). יתכן שהסיבה היתה שלאחר כל עליה באה ירידה (כן, גם במוראל הלאומי), ויתכן שהסיבה היתה הרבה יותר פשוטה... אבל בעיצומה של מלחמת ה"התשה", מלחמה בה במהלך שנה וחמישה חדשים שילמנו מידי יום ביומו מחיר דמים כבד (זו היתה המלחמה הראשונה מאז מלחמת הקוממיות שחרגה מההגדרה המיוחסת לסאטיריקן-קולנוען אפרים קישור – מלחמת "זבנג וגמרנו"), ניתן היה לראות כמעט לראשונה, נגיעה רגשית ב-מחיר הדמים... הנגיעה שעד אז היתה בבחינת "טאבו" בחברה הישראלית - אלמנות צה"ל, נעשתה בעוצמה כזו שעוררה מיד בקורות נסערות ביותר (למרות שלא היתה זו הפעם הראשונה, משום שכבר בשנת 1963 ביים פיטר פריי את הסרט "אשת הגיבור" על-פי סיפור מאת מרגוט קלאוזנר, סרט שתיאר מסכת-חיים קשה ורגישה של חברת קבוץ, ניצולת שואה ואלמנת מלחמת-העצמאות...). אולם נראה שהעיתוי (בעיצומה של "מלחמת ההתשה") והרגישות, הם שהפכו את סרטו של הבמאי האיטלקי ג'ילברטו טופאנו "מצור" לציון-דרך משמעותי ב"יחסי הגומלין" שבין הקולנוע-הישראלי לבין צה"ל. הסרט המבוסס על סיפור מאת גילה אלמגור שעובד לתסריט על-ידי דן בן-אמוץ, סיפר בצורה די בוטה את סיפורה של אלמנת צה"ל הפורצת את ה"מצור החברתי" בו היא נתונה בידי חבריו ליחידה הצבאית של בעלה... יוצרי הסרט פרצו את הכמעט-קונצנזוס הלאומי של אותם הימים בשרבבם מסרים ישירים של "שלום", בין אם על-ידי השמעת השיר "בשלום נחיה" (לצלילי מנגינת We Shel Over Come המסמל את המרי החברתי בארה"ב של שנות ה-60) ובין אם על-ידי הכנסת מונולוג של שלום (... "אין ברירה, הדרך היחידה היא שלום"...) לפיו של רב-סרן בצה"ל (יהורם גאון)... דבר שנחשב אז בעיני רבים ל- "חוצפה לשמה"... או במילת גנאי אחרת ששימשה באותם הימים – "שמאלנות"...
"רעידת האדמה" של מלחמת יום הכיפורים (1973) שיחררה עוד יותר את חרצובות לשונם של הכותבים ויוצרי הסרטים... ושאלת "מחיר-הדמים" עלתה שוב ושוב בצורה בוטה (וכואבת) יותר מסרט לסרט... לשיאה אולי הגיעה ההתדיינות וההתחשבנות ב-"מחיר הדמים" בשלושה סרטים שהופקו על-ידי יוצרים שונים במהלך שנות ה- 80 : "העיט" (יקי יושע - 1981), "צלילה חוזרת" (שמעון דותן- 1982) והבוטה אולי מכולם, זה שהופק לאחר מלחמת של"ג ("מלחמת הברירה" הראשונה) ובויים על-ידי שמואל אימברמן ע"פ רב-מכר של דן בן-אמוץ "לא שם זין"... סיפורו של נכה צה"ל (משותק בכל פלג גופו התחתון) המתקשה להסתגל לדרך חייו החדשה...
"מלחמת יום הכיפורים" הינה מן הסתם ציון-דרך לא רק בתחום הדיון ב"מחיר", אלא גם בהתייחסותה של החברה בכלל ושל הקולנוע בפרט, לצה"ל. אחת מ"תוצאות הלוואי" הכמעט מידיות של מלחמה זו, היתה התמוטטות ה"תקשורת המגוייסת"... התקשורת (רובה בשליטה פוליטית כזו אוו אחרת) אשר עד אז היתה "אוהדת לשלטון" ועל-פי רוב לא העזה לגעת בצה"ל, הסתערה (ויש טוענים עם רוח-גבית מ- "וועדת אגרנט" אשר מונתה לחקור את מחדלי המלחמה), בצורה חסרת תקדים הן על הדרג הפוליטי, אך לא פחות מכך (ואולי אף יותר) על צה"ל וקברניטיו. הסתערות זו היתה אחת הסיבות ל-"שחרור" צה"ל מחומות ההגנה התדמיתית שהגנו עליו עד לאותה העת... לפתע הכל הותר - החל מדיון ב"מיתוס" הישראלי והצה"לי, ועד אפילו ללעג חסר רסן לדמויות צה"ליות שונות...
בניצנים הראשונים ל"ניפוץ המיתוס" ניתן היה להבחין עוד בסרטו של אורי זוהר (שהוצג ערב מלחמת ששת-הימים) "מוישה וינטלטור", פרודיה סטריאוטיפית בה לראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי עושים ארבעת כוכבי הסרט (יעקב בודו, אורי זוהר, שייקה אופיר וגדעון זינגר) חוחה ואיתלולה מצה"ל ומכמעט כל הקשור בו... סרט זה היה כאמור רק החלוץ לגל סרטי הבידור הסטריאוטיפיים בהם כיכב צה"ל ולא בדיוק בצורה מכובדת, מאז מלחמת ההתשה ולאורך שנות ה- 70... מ- "פישקה במילואים" (ג'ורג' עובדיה - 1971), דרך "התרנגול" (אורי זוהר - 1971) ו- "גבעת חלפון" של אסי דיין והגששים (1976) ועד ל- "אימי הגנרלית" אותה ביים יואל זילברג ע"פ מחזה מצליח מאת אלי שגיא, אנו עדים לז'אנר קומי עתיר סלנג גס ובדיחות סטריאוטיפיות, המנצל את צה"ל כמקום-מפגש לטיפוסים ואירועים "מזדמנים"... שהרי אין כמו קומץ גברים "תאבי גוף אשה", בני עדות ומקצועות שונים, הנלקחים ללב המדבר לתקופה קצובה של שבועיים או חודש ימים – על מנת לספק את הצורך בהומור קל ופשוט נוסח "קומדיה של טעויות"... לכאורה "צה"ל של טעויות" – למעשה "דמותה של החברה-הישראלית" נגועת החספוס, הוולגריות, חוסר-הסובלנות ואפילו השוביניזם... השאלה העולה מז'אנר קולנועי זה היא רק : מי תרם יותר למי בתחום ה"חספוס" ו/או "גסות הרוח", צה"ל לחברה הישראלית או החברה-הישראלית לצה"ל ???
את הדיון היותר שקול והיותר תרבותי, ב"מיתוס" (או בשרידים שנותרו ממנו לאחר מלחמת יום-הכיפורים) ערך בצורה אמינה ומכובדת הבמאי יהודה (ג'אד) נאמן בסרטו "מסע אלונקות" (1977) הבוחן את יחסו של החייל לצבא ושל הצבא לחייל, הן מנקודת מבטו של החייל (הטירון) והן מנקודת מבטו של המפקד... דיון דומה אך שונה קיים שנה לאחר מכן, בצורה הרבה יותר קלילה ובילתי-מחייבת, גם הבמאי/תסריטאי אבי נשר בסרטו שהפך עם השנים כמעט ל"סרט פולחן" ישראלי – "הלהקה"... אולם בסך-הכל, למרות ה"זעזועים" ושפע האירועים ה|צבאיים" (מלחמת ההתשה, מלחמת יוהכ"פ, "מבצע אנטבה"...), נראה כי רמת ההתעניינות של החברה השיראלית בכלל ושל הקולנוע בפרט בצה"ל, הלכה וירדה בתקופה זו ואפילו בצורה משמעותית. בעוד שבשנות החמישים הוקדשו כ-שליש מסרטי הקולנוע הישראליים לעיסוק בצה"ל ובחייליו, ובשנות השישים עסקו בנושא זה כרבע (18 מתוך 71) מהסרטים העלילתיים שהופקו בארץ, הרי שבשנות ה- 70 עסקו בצה"ל רק 11 (כ- 10%) מתוך 106 סרטי העליליה שהופקו בארץ.
אם הקולנוע הוא אכן "ברומטר" לבחינת הנושאים המעסיקים את החברה, נראה שהחברה הישראלית הרגישה מאוד לא בנוח עם האירועים הביטחוניים של שנות ה- 80 ... שילטונו של צה"ל בשטחי יהודה ושומרון ותחילתה של ה"אינתיפאדה" הפלשתינאית... מבצע של"ג שנתפש בציבור כ-"מלחמת הברירה" הראשונה של מדינת ישראל... וניצני השלום שלבלבו במקביל בינינו לבין הגדולה באומות ערב, הולידו עידן חדש בקולנוע הישראלי – עידן שניתן לכנותו בשם "עידן הדילמות וחשבון הנפש"...
לצד המשך העיסוק ב-"מחיר המלחמות" תפש תאוצה בקולנוע הישראלי ז'אנר חדש ומאוד מעניין – דיון בדילמות אנושיות הקשורות בעיסוק הצבאי... עסקו בדילמות מסוג זה טובי הקולנוענים הישראליים, ורובם עשו זאת בצורה כנה, רגישה ועל-פי רוב גם אמינה. בין המתדיינים: אורי ברבש ("אות קין" ו-"אחד משלנו"), ניסים דיין ("גשר צר מאוד"), רפי בוקאי ("אוונטי פופולו") ואפילו צה"ל עצמו שעמד מאחורי הפקת הסרט "שתי אצבעות מצידון"... (אלי כהן - 1986). הלבטים שהוצגו בסרטים אלו היו לבטים אמיתיים אשר נלקחו מן המציאות היום-יומית של אותה תקופה... והפתרונות גם-כן, כאלה שהצופה יכול להסכים איתם, אבל יכול גם לא... אפילו העיסוק בדילמה נושנה כמו "היחס האנושי לזקן התמים" (בסרט "שתי אצבעות מצידון"), היתה כזו אשר דנו בה כבר בעקבות סיפור נפילת הל"ה בדרכם לגוש-עציון, זו המציגה את החייל הישראלי קודם כל כ- בן-אדם... תמונה אשר החברה הישראלית בהחלט היתה זקוקה לה בעידן התהייה וה-"סקפטיות" בצדקת השיקולים הפוליטיים, עידן בו השאלה המרכזית היתה בדרך-כלל – "אז מה יהיה" ???
סאטירה על פי הגדרתה, היא יצירה הבאה ללגלג ו/או לעקוץ את המציאות, מתוך מגמה להצביע על פגמים – ובכך להביא לתיקונם... נראה שזו לא בדיוק היתה המגמה שהביאה ל-"גיוסם" של בנצי מומו ויהודל'ה (גבורי סדרת הסרטים "אסקימו לימון") לצה"ל, וליצ ירת הסרטים "ספיחס" (בועז דוידזון 1982), ו-"סבבה" (צבי שיסל - 1983), סרטים המאופיינים בעיקר במבטאו הפרסי או ב"חרמנותו" של רס"ר היחידה... מן הסתם זו גם לא היתה המגמה במערכון על הלהקות הצבאיות ("חמוץ חמוץ") מתוך סרטם של אורי זוהר ואריק אינשטיין "לול" שהתבסס על סדרת מערכונים שנכתבו לטלוויזיה הישראלית בתחילת דרכה.
לאורך 50 שנה ניכר בצורה די בולטת כי החברה הישראלית, לפחות כפי שהיא משתקפת מסרטי הקולנוע שהפיקה, הביעה אמון בצבאה... פה ושם אמנם נשאלו שאלות והובעו הסתייגויות מהתנהגות או פעילות כזו או אחרת – אך כתובתן האמיתית היתה על-פי רוב הדרג הפוליטי שמעל צה"ל ולאו-דווקא צה"ל עצמו... ואם היתה לקולנוע הישראלי בקורת על צה"ל, הרי שזו התמקדה בעיקר בתרומתו של זה להתנהגות ה- "מאצ'ואיסטית", ול-"וולגאריות" של החברה הישראלית.
בסך-הכל, לא ניתן להגדיר ולו גם אחד מלמעלה מ- 60 סרטי הקולנוע הישראליים שעסקו בצה"ל כ- "סאטירה"... ובכל-זאת פה ושם השתרבב צה"ל אל הסאטירה הישראלית, ולעיתים אף בצורה מאוד בוטה ולא נעימה. כך למשל חזינו בראשית שנות ה- 90 בהתנהגותה הפרובוקטיבית והגסה של קבוצת חיילים המגיעה לבילוי בפאב תל-אביבי... כחלק מה"סאטירה החברתית" הבוטה שהציג בפנינו השחקן/תסריטאי/במאי אסי דיין בסרטו "החיים על-פי אגפא".
נכון להיום – צה"ל כצבא איננו מעניין במיוחד את יוצרי הקולנוע... למעשה מאז "מבצע יונתן" (מנחם גולן 1977) לא עסק הקולנוע הישראלי בפעולה צבאית סםציפית (עד אז הופקו לא פחות מ- 9 סרטים אשר התייחסו לאירועים או קרבות ספציפיים)... ככלל הסטטיסטיקה מלמדת כי מספר סרטי-הקולנוע העוסקים בצה"ל, הולך ופוחת כל הזמן, ולמעשה מאז ראשית ימי ה"מרי החברתי" של שנות ה- 70 ירד מספר הסרטים העוסקים ו/או מתמקדים בצה"ל לפחות מ- 10% מן הסרטים שהופקו בארץ...
נקודת המפגש של הקולנוע-הישראלי עם צה"ל בעשורים הרביעי והחמישי לקיומה של המדינה, סובבה בעיקר סביב ה"דילמות" וה-"שאלות המוסריות"... צה"ל בשני עשורים אלו - שימש בקולנוע הישראלי בעיקר כ-"מיקרוקוסמוס" לדיון בשאלות שונות שעסקו ב"חברה הישראלית"... כך למשל "יחסי ישראלים-פלשתינאים" נדונו כחלק ממשחק כדורגל בו השתתף גם מילואימניק ישראלי השבוי בידי מחבלים בדרום-לבנון - בסרט "גמר גביע" בכיכובו של משה איבגי (ערן ריקליס - 1991). כך התדיין אורי ברבש עם הנושא הטעון - "ועדות חקירה" בסרטו "זמן אמת" (1991). כך שימש שרות-המילואים בצה"ל כרקע לדיון בתפישת התקשורת את הנעשה בדרום-לבנון, בסרט "עונת הדובדבנים" (חיים בוזגלו - 1991), וכך גם שימשו הלהקות-הצבאיות כבמה לדיון בפער-החברתי שבין "צפונים" ל- "דרומים" בסרטו של אורי ברבש "ללקק ת'תות" (1992) ... אפילו בסדרת הטלוויזיה המצליחה "טירונות" שהציגה בפני הצופים את צה"ל ערב המאה ה- 21, עסרו יוצריה (האחים ברבש) בעניינים חברתיים יום-יומיים כ-אלימות במשפחה, מצוקות החקלאים, התפרקות משפחות ו- ה"התפוגגות הערכית" - לא פחות מאשר בבעיות קליטתם של החיילים החדשים ביחידה קרבית בצה"ל...
האם הקולנוע הישראלי "התבגר" ? או אולי זאת החברה ש"השתנתה" ??? לאחר קצת יותר מ- 50 שנה, נתפש צה"ל בתודעה החברתית האדישה שלנו כעוד משהו בחזקת "זה מה יש"... ואולי זהו פשוט חלק מעידן ניפוץ-המיתוסים בו רק משוגעים-לדבר יראו ב- "אימת ועדות-החקירה" המרחפת מעל לראשיהם של אישי-ציבור ולא פחות מכך מעל ראשיהם של קצינים בצה"ל – נושא מעניין ליצירה קולנועית...
נותרה כמובן השאלה, האם מסרים מיליטריסטיים-ציוניים כבר לא מדברים בימינו ?
התשובה, כתשובות לא-מעטות אחרות, תלויה על-פי רוב במשיב, ברקעו החברתי, באמונותיו הפוליטיות, ובמקרים רבים אף בעיסוקו או בתפקידו... אולם - אם לשפוט ע"פ מספר הספרים, המחזות והסרטים שתוכנם הוקדש בעשור האחרון לצה"ל (בהשוואה כמובן, לאלו שעסקו בנושא בעשורים הקודמים)... אם ננסה לבחון את הדברים על-פי הזמן המוקדש לצה"ל והוויתו ב-"שיחות הסלון" של החברה הישראלית בעשור האחרון של המילניום... אם ננסה לחפש את התשובה בתכני הזמר והפזמון בשנת היובל (50) למדינת ישראל... או אפילו אם נחפש את התשובה באחוזי הגיוס העכשוויים לצה"ל... דומה כי צה"ל הולך ומתרחק ממרכז התעניינותה של החברה הישראלית בכלל ושל יוצרי היצירה התרבותית בה בפרט. אין כנראה ספק - צה"ל שהיה פעם "אות ומופת", סמל בפני החברה הישראלית - נתפס כיום רק כ-"אחת הפרוסות" בעוגה החברתית הישראלית – לטוב ולרע...
© כל הזכויות שמורות למחבר