בתמונות תעשו לכם מלחמה...
על התקשורת החזותית כ"כלי-נשק" בשדה הקרב.
מאת: ישראל ארד - ינואר 2001
"אדוני הנשיא, אם אנחנו צריכים לבחור בין חיי חיילי צה"ל לתקשורת בין-לאומית חיובית ומפרגנת, אין ספק בכלל שאנו מעדיפים את חיי חיילי צה"ל"... דברים אלו, נאמרו ב- 4 לאוקטובר 2000 על-ידי השר אמנון שחק במהלך פגישה קשה ביותר שהתקיימה בארמון האליזה בפריס, תוך ניסיונותיו המאוד פרו-פלשתינאים של הנשיא הצרפתי ז'אק שיראק, לתווך ולהפסיק את מהומות ראש השנה תשס"א שפרצו בהר-הבית והתפשטו עד לכפרים הערביים שבגבולות הקו-הירוק... בעולמנו המתוקשר והמיוח"צן יכלו דברי שחק להישמע די נאיביים, אילו לא אמר בראיון שהתקיים עמו בטלוויזיה הישראלית שלושה ימים קודם לכן את המשפט: "התמונות קשות וצריך להפסיק אותן, צריך לעשות כל מה שאפשר כדי שהתמונות האלו ייעלמו"... באמירתו זו התכוון לתמונות הקשות של קרבות הרחוב שהשתוללו ב"שידור חי" לעיני עדשות התקשורת העולמית. אמנון שחק, כמי שהיה רמטכ"ל בתקופה מאוד מורכבת (עימותים בלבנון ובשטחים, פיגועים קשים, והעברת ערי יהודה ושומרון לשליטת הרשות הפלשתינאית), יודע היטב כי יש תמונות שהן הרבה מעבר ל"דיווח חדשותי מהשטח" ! יש תמונות שלא רק מתעדות את האש, אלא גם מלבות אותה... יש תמונות שבכוחן להפוך לסמל. כך הייתה תמונת ה"קורמורן נוטף הנפט" שהונצחה בזיכרוננו הקולקטיבי כסמלה של מלחמת המפרץ ב- 1991. כזו מסתבר היא גם תמונת הילד מוחמד א-דורה בן ה- 12 שנורה בזרועות אביו ליד צומת נצרים ברצועת עזה. התמונה שצולמה על-ידי צלם פלשתיני עבור רשת חדשות צרפתית ושודרה כמעט על כל מסך טלוויזיה בעולם - יצרה תדמיות, עוררה לחצים, השפיעה על החלטות... איש מן הסתם לא שאל (וכנראה גם לא ישאל) מה עושים בכלל אב ובנו באמצע רחוב שורק כדורים... או מי היו ה"מעטים" ומי היו ה"רבים" בקרב טלוויזיוני מתוקשר (ואולי אף יזום למען התקשורת) זה.
האם הפכה התקשורת ל"כלי נשק" בשדה הקרב ? האם בכוחן של תמונות להכריע תוצאותיהם של מהלכים צבאיים ופוליטיים ??? על מנת לדעת איך ניתן לפעול במציאות המשתנה שמכתיבה התפתחותה המואצת של התקשורת - חשוב להבין כיצד הפכה התקשורת לגורם כל-כך מרכזי, ומהיכן שואבת היא את כוחה העצום להשפיע.
אירועי ראש השנה ויוהכ"פ תשס"א, אלו שכונו בתקשורת הפלסטינית בשם "אינתפאדת הר-הבית"... (מינוח תעמולתי מובהק, שתפס את מקומו אפילו בתקשורת הישראלית) לא חידשו הרבה בתחום השימוש בתקשורת כ-כלי נשק בשדה הקרב. עם זאת הם מיקדו את הנושא שהיה מוכר בעיקר לאנשי המקצוע, והעלו אותו כמעט לראש סולם התודעה של הציבור הישראלי. התמונות "מן השטח" - מתמונתו של הילד הפלשתיני שנהרג בזרועות אביו בצומת נצרים, ועד לתמונות הזוועה מהלינץ' שעשה המון פלשתיני ברמאללה בשני חיילי המילואים שתעו בדרכם, המחישו גם למי שאינו מצוי ברזי העשייה התקשורתית, כיצד בכוחן של תמונות להשפיע על התנהגות הציבור… כיצד יכול דיווח תקשורתי להצית פעילות צבאית-מלחמתית... כיצד ניתן להשפיע באמצעות ה"מדיה" התקשורתית על יוזמות והחלטות מדיניות !!!
תמונה שווה יותר מאלף מילים
די בפסוק :"אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלישתים פן תעלוזנה בנות הערלים" ("קינת דוד" - שמואל ב', א' 20)... על-מנת להבין כי ההכרה בחשיבותם של דיווחים או אי- דיווחים מהשטח, הייתה קיימת כבר לפני שלושת אלפים שנה ויותר. עם זאת ברור כי עוצמתה של התקשורת, ובמקביל ההכרה ביכולתה להוות כלי השפעה על המהלכים חברתיים ופוליטיים, הלכה ועלתה ככל שהשתכללו אמצעי התקשורת, וככל שעלתה יכולתם לקצר את המרחק והזמן בין הציבור לבין התמונות החזותיות המסקרנות ומרתקות אותו.
יש המייחסים את ראשיתה של העיתונות המערבית לגיליונות ה"אקטה-דיורנה" ("אירועי היום") שיצאו ברומא ביוזמת יוליוס קיסר בשנת 59 לפנה"ס. נראה שכבר במהלכה של המאה ה- 16 המלחמות הן שהמריצו את צמיחת העיתונות, ועד לסוף המאה מתפרסמים באירופה מעלה מ- 400 "כתבי-עת" (ארעיים או חד-פעמיים) העוסקים בחדשות ובהתפלמסות על נושאי החדשות. אולם עיקר ההתפתחות ההופכת את תקשורת-ההמונים ואת העיתונות בכללה לכלים בעלי השפעה על המהלכים, מתמקדת במהלך 150 השנה האחרונות. במלחמת קרים הרוסית ובמלחמת האזרחים האמריקאית נשלחים לראשונה אל החזיתות "רפורטרים" (כתבים) שתפקידם לדווח על הנעשה בשטח... התפתחות הצילום באמצע המאה ה- 19 והפיכתו לחלק מן העיתונות המדווחת, תוליד מאוחר יותר את המטבע הלשוני "תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים"... לקראת סוף המאה ה- 19 אנו כבר עדים אפילו כאן בארץ-ישראל, לעיתונות שאיננה רק מדווחת - אלא משמשת כשופר הן לדעת הקהל והן לדעת מעצביה.
"קפיצת מדרגה" משמעותית ביותר במהותה של התקשורת כ-"כלי נשק", ניתן לייחס לשלטון הנאצי בגרמניה של שנות ה- 30 המנצל ליעדיו מדיה חדשה יחסית ה-קולנוע. מ- יוזף גבלס שר ההשכלה העממית והתעמולה (מינוח שכלל וכלל איננו מיקרי) הרואה בסרטי-בידור אמצעי אידיאלי להעברת המסרים שיכשירו את הקרקע לתכניתו המטורפת של היטלר, דרך הבימאית לני ריפנשטהל המעצבת בגישות אמנותיות את המסרים הגזעניים ששלהבו את העם הגרמני, ועד ל- פריץ הייפלר המשווה את היהודים בסרטו הנודע לשמצה "היהודי הנצחי" לעכברושים זורעי הרס ומפיצי מחלות... עושה השלטון הנאצי שימוש תעמולתי ב"מדיה החזותית" המסקרנת את הקהל. שימוש מקצועי ומסתבר שגם "יעיל" זה, נעשה כל כולו במגמה להכשיר את האווירה וליצור לגיטימציה למטרות חברתיות-פוליטיות-צבאיות מוגדרות מראש (מטורפות ככל שיהיו)...
התפתחותה של התקשורת במהלך מלחמת העולם השנייה, ודיווחיה היעילים וה"מהירים" (יחסית לאותה התקופה) מן החזיתות, הופכים את אמצעי התקשורת ל"מקור מודיעיני-צבאי" המנוצל במידה כזו או אחרת על ידי כל הצדדים… ומכאן ואילך התהליך מן הסתם היה אך ורק טבעי - "יומני הקולנוע" (יומני כתבות חדשותיות שהוקרנו טרום הסרט ה"בידורי" בבתי-הקולנוע) המתפתחים באותה התקופה באירופה, מושפעים מהתפישה התעמולתית של גבלס מחד ומעצם היותה של התקשורת "מקור מידע מודיעיני" מאידך - הופכים עד מהרה צינור מתבקש ל"העברת" מסרים, לשתילת אינפורמציה ו-דיסאינפורמציה, ולמעורבות מגמתית (פוליטית וצבאית) כמעט לכל הכיוונים.
נראה כי כניסתה של ה"מדיה" הטלוויזיונית אל הסלונים הביתיים (שנות ה- 40 של המאה העשרים) רק משלימה את תהליך. הטלוויזיה ההופכת את התמונות מהשטח לזמינות כמעט בכל מקום ובכל זמן, הינה "מדיה" המסוגלת לרתק את רוב הקהל יותר מכל מדיה אחרת. אולם מעצם היותה כזו (ובעיקר בעולם המערבי שבו התקשורת מצויה בידיים פרטיות-מסחריות) היא חייבת לדאוג ולהעביר תמונות מכל מקום המסקרן את צופיה - בטרם יעברו אלה לחפש את התמונות המעניינות אותם בערוץ אחר. במצב שכזה, אותו אנו מכנים כיום במונח "רייטינג" (שיעור אחוזי הצפייה), ובמיוחד בעידן שבו יכולות התמונות מ"שדה הקרב" לעבור ב"זמן- אמת", קשה שלא להיגרר לעשות בהן שימוש כ"כלי" להשגת הכרעות צבאיות ו/או מדיניות.
 |
שלח לחבר | |
להדפסה |
|