מ"הכשרת הקרקע" עד להכרעה צבאית
ביום השביעי למבצע "ענבי זעם" בחודש אפריל 1996 – מבצע שנועד ללחוץ על ממשלות לבנון וסוריה לרסן את פעילות החיזבאללה, הפגיזה סוללת ארטילריה של צה"ל את מוצב האו"ם בכפר כנא שבלבנון. במוצב הסתתרו בעת ההפגזה עשרות תושבים מקומיים. תמונות ההפגזה בה נהרגו כ- 100 אנשים ונפצעו עשרות, שודרו עוד באותו הלילה כמעט בכל תחנות הטלוויזיה בעולם ועוררו תגובות קשות ונזעמות, תגובות שאילצו את ראש ממשלת ישראל דאז שמעון פרס להפסיק את המבצע. לא היתה זו הפעם הראשונה וגם לא האחרונה, בה נעשה שימוש בתקשורת להשגת הכרעה צבאית בשדה הקרב.
עשרים שנה קודם לכן... בסוף חודש יוני 1976 הודיעה ממשלת ישראל, באמצעות התקשורת העולמית, על נכונותה לנהל משא ומתן עם המחבלים לשחרורם של בני הערובה אשר נחטפו במטוס אייר-פראנס לאנטבה שבאוגנדה. הודעה מתוקשרת זו (בתקופה בה אי-קיום מו"מ עם ארגוני טרור היתה בגדר עיקרון) - לא היתה כפי שהסתבר אלא "תרגיל" שנועד לרכוש זמן על-מנת להתכונן למבצע החילוץ הנועז שבוצע בליל ה- 4 ליולי במרחק 4,000 ק"מ מישראל.
רבים עוד זוכרים את סרטי ושידורי התעמולה המצריים והסוריים, ששלהבו את ההמונים ואת חיילי צבאות ערב ב"תקופת ההמתנה" ב- 1967 (ולא רק בה). סגנון המצעדים הצבאיים, תמונות אימוני חיילי קומנדו המסתערים ברובים מכודנים על בובות המסמלות את החיילים הישראליים, ומשפטי הסתה דוגמת: "כל אחד מאתנו מוכן למות למען המטרה הקדושה... לא מפחידים אותנו האימפריאליסטים... אנו נצעד בדרך אל הניצחון"... (נשיא מצרים עבד-אל-נאצר - מאי 1967) - תמונות אלה הציגו והאשימו (הן לצרכים פנימיים והן לצורכי תעמולה חיצונית) כבר אז את מדינת ישראל ואת הנהגתה באימפריאליזם ובחרחור מלחמה... והכשירו את הרקע ל- מלחמת ששת-הימים.
ספק אם איש צבא כל-שהוא ישלול קטגורית את הצורך בעידוד החיילים (והעורף) ואפילו בשלהובם ערב מלחמה. קשה עוד יותר להאמין שיקום אדם בר-דעת ויגנה את ההחלטה להשתמש בתקשורת כאמצעי עזר ל"שחרור" חטופי אנטבה, בדיוק כמו שקשה להאמין שיהיה מי שיגנה את השימוש שעשו השלטונות בתקשורת (שכונתה אז "תקשורת-מגויסת") לטיפוח גאווה-לאומית בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה... אחרי הכל, בין אם היא משמשת ל"הכנת הקרקע" ו"הכשרת השטח"... ובין אם היא מצליחה להשיג הכרעות בשדה-הקרב, קשה להתעלם מן העובדה ש- מתוך ארסנל הנשק העומד לרשות הצבאות המודרניים, ה"תקשורת" הינה אולי האמצעי ההומניטרי ביותר… ובכל זאת, תמונות אירועי ראש-השנה ויוהכ"פ תשס"א הצליחו לסדוק סדק בתחושת ה"לגיטימציה" של השימוש בתקשורת - היכן בעצם הגבול ?
יחסי גומלין עם "כלב השמירה"…
ב- 13 לאפריל 1984 נחטף על-ידי ארבעה מחבלים אוטובוס אגד בקו 300 שעשה דרכו עם 25 נוסעים מתל-אביב לאשקלון, ואולץ לפנות לכיוון רצועת עזה. באזור דיר-אל-בלאח שברצועה נעצר האוטובוס וחיילי יחידה מובחרת של צה"ל הסתערו והשתלטו עליו. שני מחבלים וחיילת מנוסעי האוטובוס נהרגו במהלך פעולת החילוץ, שני מחבלים נוספים נתפסו חיים והועברו לידי השב"כ. למחרת פורסם כי כל המחבלים מתו במהלך הפעולה... אך בידי צלמי העיתונות שנכחו במקום האירוע היו תמונות שהוכיחו כי שניים מהמחבלים נלקחו בשבי כשהם חיים. למרות איסור הצנזורה, פרסם היומון "חדשות" (שיצא לאור בפעם הראשונה כחודש וחצי קודם לכן) את התמונה, והביא את הפרשה לידיעת הציבור (בעקבותיו פורסמה התמונה גם בעיתונים נוספים בארץ ובעולם). החשיפה עוררה סערה ציבורית ואף הביאה להקמתן של ועדות חקירה לחיפוש אחר האמת. הפרשה שכונתה בשם "פרשת קו 300" גרמה לטלטלה רצינית בשב"כ, במערכת הפוליטית ובמערכת המשפטית... אולם משום מה דילגה על סוגיה חשובה לא פחות - "יחסי הגומלין בין מערכת-הביטחון וצה"ל בכללה, לבין התקשורת".
שוללי ה"פתיחות כלפי העיתונות" ראו בהתנהגותו של העיתון "חדשות" ובבחירתו להפר את צו הצנזורה (בעקבותיה גם נענש העיתון בסגירתו למספר ימים), חיזוק לטענתם ש-בטחון המדינה ו-תדמיתה עומדים מעל ל"זכות הציבור לדעת". מעמדה זו תבעו למנוע גישת עיתונאים וצלמי תקשורת למקום התרחשותם של אירועים בעלי אופי בטחוני ! מחייבי הפרסום לא רק ששלפו להצדקתם את האמרה המפורסמת "התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה", אלא גם שיבחו את העיתון "חדשות" ואת עורכיו על אומץ ליבם ונחישותם לחשוף את הדברים. להצדקת עמדתם הם ציינו אירועים נוספים שבהם חשפה התקשורת עוולות שנעשו בחסות ה"בטחון" דוגמת צילומי טבח הנוצרים במחנות הפליטים סברה ושתילה בלבנון בספטמבר 1982 שהביאו להקמת ועדת כהאן.
איש לא שיער באותם ימים כי רשת חדשות-טלוויזיה חדשה בשם CNN , תטיל בתוך פחות מעשור שנים ספק ביכולת להטיל "צנזורה" (ולו רק ביטחונית) או למנוע מידע כל שהוא מן הציבור. ואכן, במחצית חודש ינואר 1991 כבשה "קונספצית ה- CNN" את מסכי הטלוויזיה, והעמידה אותנו בפני מושג חדש ביחסי צבא-תקשורת – "מלחמה בשידור חי"! מבצע "סופה במדבר" (מלחמת המפרץ) מוצא את מצלמות ה- CNN כמעט בכל מקום התרחשות - המסכים מראים לנו את כל כלי הנשק ואת פגיעותיהם מכל זווית אפשרית... דומה שהגנרל האמריקני שוורצקופ ניהל את המלחמה בעריץ העיראקי סאדם חוסין באמצעות הטלוויזיה. שישה חדשים מאוחר יותר, כאשר ערוץ 1 של הטלוויזיה הישראלית יחשוף בכתבה את פעילותיהן של יחידות המסתערבים "שמשון" ו"דובדבן", שוב יתעורר בארץ ויכוח: קצינים בכירים יטענו שהכתבה פוגעת בביטחון המדינה ובביטחון חיילי היחידות המיוחדות מעצם חשיפת שיטות פעילותן. הרמטכ"ל אהוד ברק יאמר בתגובה, כי חשיפת היחידות מסייעת בהרתעת גורמים עוינים. נראה, כי אט אט מפנימים הצדדים את העובדה שכיום כמעט ואין חולק עליה - במציאות התקשורתית של סוף המאה ה- 20 לא ניתן כמעט להסתיר מידע מהציבור... וכמאמר הפתגם:If you can’t fight them, Join them! השאלה הלא פחות חשובה היא - האם שיתוף הפעולה יהיה חד צדדי, או שתהיה זו סימביוזה ממנה "יהנו" שני הצדדים גם יחד ?
ל"רייטינג" כללים משלו...
אירועי ראש-השנה ויום הכיפורים תשס"א הותירו את הציבור הישראלי, ובמידה מסוימת גם את אנשי הצבא, בהרגשה כי הפעם לימדונו גם הפלשתינים וגם ה"חיזבאללה" פרק בשימוש בתקשורת. ואכן, משך כמעט שבועיים השאירה ישראל את זירת ההסברה הבינלאומית בידיים הפלשתיניות. זה החל בתמונות הקשות של הילד מוחמד אל-דורה שנורה ונהרג בזרועות אביו בצומת-נצרים... המשיך בתמונות קשות לא פחות שצולמו על-ידי צלמי רשת חדשות ערבית פרטית הפועלת בחיפה והראו שוטרים ואנשי מג"ב ישראליים מכים צעירים ערביים בנצרת ובצומת אום-אל-פאחם... ויצר אוירה בסיוע צילומי-רקע של הטלוויזיה הפלשתינית שהראו באופן בלתי-פוסק אמבולנסים מתרוצצים, דם, פצעים פתוחים, ולוויות נזעמות של צעירים... משך למעלה מעשרה ימים בהם נראה היה כי רשתות התקשורת בעולם הפכו ל"מעוז" תעמולה פלשתיני, לא נמצא דובר ישראלי בכיר אחד שיסביר את עמדת ישראל, שיהווה משקל נגד לתמונות הקשות, שיציג את ה"צד השני"...
 |
שלח לחבר | |
להדפסה |
|