גם בשעות הראשונות שלאחר הלינץ' שעשו הפלשתינאים ברמאללה בשני חיילי המילואים שתעו בדרכם, נראה היה שההסברה/תעמולה הפלשתינית נוחלת ניצחון. הרושם שהתקבל מרשתות הטלוויזיה (ובמיוחד מהרשתות הזרות) היה שמסוקי צה"ל מפציצים את הערים הפלשתיניות רמאללה ועזה כמעט ללא אבחנה וללא יעד או מטרה. הדוברים הפלשתינים ניצלו (תוך כדי ההפצצה) את "דממת התקשורת" של ישראל להצגת חזית אחידה, וקראו מול כל מצלמת טלוויזיה זמינה (וכאלה היו הרבה) להצילם מן הטבח שעושים בהם הטנקים והמסוקים הישראליים. איזונה של התמונה החל רק מאוחר יותר לאחר העלאתם לשידור של קצינים בכירים ושל דוברים פוליטיים ישראליים, שלבטח לא היו מצליחים במשימתם זו לולא הצילומים הקשים שהצליח לצלם בהיחבא צלם רשת טלוויזיה איטלקית והראו את זוועות הלינץ' - פריים אחר פריים. ואם לא די בכך, עוד באותו השבוע עולה על מסכינו (ומסכי העולם כמובן) מזכיר החיזבאללה בלבנון השיח' נסראללה ובנאום מושחז היטב תוך מבט "ישר לעיניים" (כמי שמאומן היטב בכלי הנשק הקרוי מצלמה), מבשר לאמהות הישראליות שבניהן נחטפו שבועיים קודם לכן בגבול לבנון - כי מדינת ישראל ומנהיגיה לא עשו עד כה שום ניסיון רציני לברר מה עלה בגודל בניהן החטופים...
התקשורת וה"מדיה" הטלוויזיונית בכללה, איננה מתיימרת מטבעה לשפוט בין הצדדים. בין אם זה בעימותים מדיניים, ובין אם במהלכם של אירועים צבאיים-ביטחוניים - אין לתקשורת את הכלים ובדרך-כלל גם לא את הכוונה, לקבוע מי התחיל או מי צודק. מלחמתה של התקשורת בעולם המסחרי של ימינו, הינה על קהל צרכניה!
על-מנת לשמור על צופיו חייב ערוץ הטלוויזיה לספק להם את התמונות הדרמתיות שלהן הם מצפים. כשלון במשימת ריתוקם של הצופים, פירושו מעברם לערוץ המתחרה, ומשמעות כשלון שכזה הינה ירידת אחוזי הצפייה ("רייטינג") ופגיעה ברווחיו הכספיים של הערוץ... אי לכך תעשה התקשורת בכלל וה"מדיה" הטלוויזיונית בפרט, כל מאמץ אפשרי על-מנת להביא לצרכניה את התמונות המבוקשות על-ידם והמרתקות אותם - במהירות הגדולה ביותר (לפני המתחרה), באיכות הטובה ביותר (קרוב יותר, צבעוני יותר), ובצורה הדרמתית ביותר ("דם, יזע ודמעות").
על-מנת לעמוד בתחרות ה"רייטינג", חייב ה- Show הטלוויזיוני של היום להיות: מעניין, מרתק, מרגש, מחדש ושוטף... וכמו בכל דרמה תיאטרלית או קולנועית (אם לא להשתמש במונח "בידורית") כדאי שיהיו שם גם: ה-"טובים" וה-"רעים", ה-"חזקים" וה-"חלשים", ה-"יפים" וה-"מכוערים"... בתנאים שכאלה, ברור כי קשה לצפות מעורכי התקשורת החזותית שינקטו גישה אובייקטיבית לחלוטין, ויימנעו מפרסומן של תמונות שיש בהן סיפור עיתונאי מרתק... ובטח לא אם בתמונות אלו מופיעים גם חיות, או ילדים, או פצועים, או מסכנים המספקים לידיעה את הגוון המרגש ומעלים את ה"רייטינג". כששאלו את ראש-הממשלה לוי אשכול לאחר מלחמת ששת-הימים - כיצד אחרי ניצחון כזה נוכל להציג את עצמנו בעולם כ-דוד הקטן המתגונן מפני גלית הענק הקם להשמידו? השיב אשכול בשפת האידיש העסיסית שהיתה שגורה בפיו - "שמשון דאר נעבכדיקער" (כ- שמשון המסכן)... מן הסתם ידעו השואלים את אשר שאלו - במהלך שש השנים שבין 1967 ל- 1973 חל מהפך משמעותי ביותר בתדמיתה של מדינת ישראל בתקשורת העולמית. מעמדת ה"אנדרדוג" - הצד הטוב, הקטן, הצודק, זה הנאלץ להגן על עצמו מפני הקמים לכלותו, עברנו לצידה השני של הדרמה - החזקים והאימתניים העומדים אל מול נשים וילדים פלשתינאים חסרי חירות וישע... הצופים בדרמה, אוהבים להזדהות עם ה"אנדרדוג" !!!
ליהנות מדבשו, להימנע מעוקצו…
התגובה הראשונית האופיינית ברבים מהמקרים בהם אנו רואים את עצמנו מוצגים בתקשורת העולמית ככובשים אימתניים ומפחידים, הינה - "מדוע שלא נכריז על אזור האירועים כאזור צבאי סגור, ונאסור על התקשורת לצלם את התמונות העלולות לפעול נגדינו"? הטעם המוסרי הנו החלק היותר פשוט של התשובה - מדינת ישראל שהיא מדינה דמוקרטית שבה ערך "חופש הביטוי" מצוי בחלקו העליון של "סולם הערכים", איננה יכולה להרשות לעצמה לסגור את ה"שטח". כאשר עושה זאת מדינה בעלת שלטון טוטליטרי העולם מקבל את הדבר כמעט כמובן מאליו, כאשר עושה זאת דמוקרטיה - מתפרש הדבר כמעשה שנועד להסתיר את מה שאכן יש להסתיר ! אולם החלק המורכב והבעייתי יותר, הוא הטעם המעשי. אפשר ל"סגור" מתקן-צבאי, בניין, חבל ארץ מנותק... אך אין דרך לסגור הרמטית אזור מגורים מיושב, אין דרך לאטום אוכלוסייה ! אירועי ראש השנה ויום הכיפורים תשס"א הוכיחו חד-משמעית כי בעידן הטכנולוגי של היום - אם יש עניין למישהו בפרסומן של תמונות כאלה או אחרות, הן תמצאנה את דרכן לתקשורת גם אם תצולמנה במצלמות ביתיות או בידי "צלמי חתונות" מקומיים! המסקנה מתבקשת מאליה - מניעת גישה מהתקשורת אל מוקדי האירועים, יותר משהיא יכולה לסייע לנו - מובילה היא להצגה חד-צדדית של הדברים, ולנזק בלתי-הפיך לתדמיתה של מדינת ישראל כדמוקרטיה היחידה באזור.
השימוש שעושה ההנהגה הפלשתינית בתקשורת מאז ראשיתה של האינתיפאדה בדצמבר 1987 והגיע לשיאו באירועי תשס"א, והמיומנות בה מאמץ ה"חיזבאללה" את מצלמות התקשורת ככלי נשק לכל דבר, נדונו ומן הסתם עוד ידונו רבות הן ב"שיחות סלון" והן במסגרות מקצועיות. האם מישהו מן המתדיינים (בשני סוגי הפורומים) רואה בדמיונו ולו גם הפרוע ביותר, את הערוץ הממלכתי של הטלוויזיה הישראלית קורא להמון לצאת ולפרוע ברחובות ? האם מישהו יכול לדמיין ערוץ טלוויזיה ישראלי כל-שהוא המשדר מתוך בית התפילה איש דת מתלהם הקורא וזועק "לשחוט ולהרוג" (כפי שעשתה הטלוויזיה הפלשתינית בשידור ישיר מהמסגד של עזה) ??? המסקנה הכמעט מתבקשת - "התמונה התקשורתית איננה בדיוק כלי-הנשק בו יכולים אנו להכריע את המערכה. שלטון ריבוני ועל אחת כמה וכמה זה הכופף עצמו לערכים דמוקרטיים, תמיד יתקשה להשתמש ב"מדיה" התקשורתית כארגון שאיננו כזה"! ובכל זאת, לא ניתן להתעלם מההשפעה המיידית של ה"מאמץ התקשורתי" אליו נזעקה הנהגת המדינה שבועיים לאחר תחילת האירועים. העלאתם של קצינים בכירים לשידור ישירות מן השטח, משלוחם של נציגים ישראליים בהירי דיבור ומיומני "פוזה" אל מול מצלמות התקשורת העולמית, ופעולות כהפצת צילומי הרקע של ההסתה הפלשתינית - גרמו לשינוי כיוון מסוים ב"דעת הקהל" גם אם קטן מידי, מאוחר מידי ובעיקר במדינות ידידותיות לנו כ-ארה"ב וסקנדינביה. זה לגמרי איננו מקרי שהצוותי הטלוויזיה האיטלקיים (שאחד מהם שצילם את תמונות הזוועה של הלינץ' ברמאללה) הפכו למואשמים ומאוימים על-ידי הפלשתינים כמשתפי פעולה עם מערכת התעמולה הישראלית... המסקנה הבאה - גם אם התקשורת איננה כלי-הנשק באמצעותו בכוחנו להכריע את המערכה, אין אנו יכולים להרשות לעצמנו להפקיר את המערכה התקשורתית בידי אויבינו! השאלה הפעם היא, כיצד ביכולתנו להשתמש בכלי-נשק שונה במהותו זה, כך שנהנה כמה שיותר מדבשו ונסבול כמה שפחות מעוקצו ???
 |
שלח לחבר | |
להדפסה |
|