מאת: ישראל ארד - ינואר 2001
"אדוני הנשיא, אם אנחנו צריכים לבחור בין חיי חיילי צה"ל לתקשורת בין-לאומית חיובית ומפרגנת, אין ספק בכלל שאנו מעדיפים את חיי חיילי צה"ל"... דברים אלו, נאמרו ב- 4 לאוקטובר 2000 על-ידי השר אמנון שחק במהלך פגישה קשה ביותר שהתקיימה בארמון האליזה בפריס, תוך ניסיונותיו המאוד פרו-פלשתינאים של הנשיא הצרפתי ז'אק שיראק, לתווך ולהפסיק את מהומות ראש השנה תשס"א שפרצו בהר-הבית והתפשטו עד לכפרים הערביים שבגבולות הקו-הירוק... בעולמנו המתוקשר והמיוח"צן יכלו דברי שחק להישמע די נאיביים, אילו לא אמר בראיון שהתקיים עמו בטלוויזיה הישראלית שלושה ימים קודם לכן את המשפט: "התמונות קשות וצריך להפסיק אותן, צריך לעשות כל מה שאפשר כדי שהתמונות האלו ייעלמו"... באמירתו זו התכוון לתמונות הקשות של קרבות הרחוב שהשתוללו ב"שידור חי" לעיני עדשות התקשורת העולמית. אמנון שחק, כמי שהיה רמטכ"ל בתקופה מאוד מורכבת (עימותים בלבנון ובשטחים, פיגועים קשים, והעברת ערי יהודה ושומרון לשליטת הרשות הפלשתינאית), יודע היטב כי יש תמונות שהן הרבה מעבר ל"דיווח חדשותי מהשטח" ! יש תמונות שלא רק מתעדות את האש, אלא גם מלבות אותה... יש תמונות שבכוחן להפוך לסמל. כך הייתה תמונת ה"קורמורן נוטף הנפט" שהונצחה בזיכרוננו הקולקטיבי כסמלה של מלחמת המפרץ ב- 1991. כזו מסתבר היא גם תמונת הילד מוחמד א-דורה בן ה- 12 שנורה בזרועות אביו ליד צומת נצרים ברצועת עזה. התמונה שצולמה על-ידי צלם פלשתיני עבור רשת חדשות צרפתית ושודרה כמעט על כל מסך טלוויזיה בעולם - יצרה תדמיות, עוררה לחצים, השפיעה על החלטות... איש מן הסתם לא שאל (וכנראה גם לא ישאל) מה עושים בכלל אב ובנו באמצע רחוב שורק כדורים... או מי היו ה"מעטים" ומי היו ה"רבים" בקרב טלוויזיוני מתוקשר (ואולי אף יזום למען התקשורת) זה.
האם הפכה התקשורת ל"כלי נשק" בשדה הקרב ? האם בכוחן של תמונות להכריע תוצאותיהם של מהלכים צבאיים ופוליטיים ??? על מנת לדעת איך ניתן לפעול במציאות המשתנה שמכתיבה התפתחותה המואצת של התקשורת - חשוב להבין כיצד הפכה התקשורת לגורם כל-כך מרכזי, ומהיכן שואבת היא את כוחה העצום להשפיע.
אירועי ראש השנה ויוהכ"פ תשס"א, אלו שכונו בתקשורת הפלסטינית בשם "אינתפאדת הר-הבית"... (מינוח תעמולתי מובהק, שתפס את מקומו אפילו בתקשורת הישראלית) לא חידשו הרבה בתחום השימוש בתקשורת כ-כלי נשק בשדה הקרב. עם זאת הם מיקדו את הנושא שהיה מוכר בעיקר לאנשי המקצוע, והעלו אותו כמעט לראש סולם התודעה של הציבור הישראלי. התמונות "מן השטח" - מתמונתו של הילד הפלשתיני שנהרג בזרועות אביו בצומת נצרים, ועד לתמונות הזוועה מהלינץ' שעשה המון פלשתיני ברמאללה בשני חיילי המילואים שתעו בדרכם, המחישו גם למי שאינו מצוי ברזי העשייה התקשורתית, כיצד בכוחן של תמונות להשפיע על התנהגות הציבור… כיצד יכול דיווח תקשורתי להצית פעילות צבאית-מלחמתית... כיצד ניתן להשפיע באמצעות ה"מדיה" התקשורתית על יוזמות והחלטות מדיניות !!!
די בפסוק :"אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלישתים פן תעלוזנה בנות הערלים" ("קינת דוד" - שמואל ב', א' 20)... על-מנת להבין כי ההכרה בחשיבותם של דיווחים או אי- דיווחים מהשטח, הייתה קיימת כבר לפני שלושת אלפים שנה ויותר. עם זאת ברור כי עוצמתה של התקשורת, ובמקביל ההכרה ביכולתה להוות כלי השפעה על המהלכים חברתיים ופוליטיים, הלכה ועלתה ככל שהשתכללו אמצעי התקשורת, וככל שעלתה יכולתם לקצר את המרחק והזמן בין הציבור לבין התמונות החזותיות המסקרנות ומרתקות אותו.
יש המייחסים את ראשיתה של העיתונות המערבית לגיליונות ה"אקטה-דיורנה" ("אירועי היום") שיצאו ברומא ביוזמת יוליוס קיסר בשנת 59 לפנה"ס. נראה שכבר במהלכה של המאה ה- 16 המלחמות הן שהמריצו את צמיחת העיתונות, ועד לסוף המאה מתפרסמים באירופה מעלה מ- 400 "כתבי-עת" (ארעיים או חד-פעמיים) העוסקים בחדשות ובהתפלמסות על נושאי החדשות. אולם עיקר ההתפתחות ההופכת את תקשורת-ההמונים ואת העיתונות בכללה לכלים בעלי השפעה על המהלכים, מתמקדת במהלך 150 השנה האחרונות. במלחמת קרים הרוסית ובמלחמת האזרחים האמריקאית נשלחים לראשונה אל החזיתות "רפורטרים" (כתבים) שתפקידם לדווח על הנעשה בשטח... התפתחות הצילום באמצע המאה ה- 19 והפיכתו לחלק מן העיתונות המדווחת, תוליד מאוחר יותר את המטבע הלשוני "תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים"... לקראת סוף המאה ה- 19 אנו כבר עדים אפילו כאן בארץ-ישראל, לעיתונות שאיננה רק מדווחת - אלא משמשת כשופר הן לדעת הקהל והן לדעת מעצביה.
"קפיצת מדרגה" משמעותית ביותר במהותה של התקשורת כ-"כלי נשק", ניתן לייחס לשלטון הנאצי בגרמניה של שנות ה- 30 המנצל ליעדיו מדיה חדשה יחסית ה-קולנוע. מ- יוזף גבלס שר ההשכלה העממית והתעמולה (מינוח שכלל וכלל איננו מיקרי) הרואה בסרטי-בידור אמצעי אידיאלי להעברת המסרים שיכשירו את הקרקע לתכניתו המטורפת של היטלר, דרך הבימאית לני ריפנשטהל המעצבת בגישות אמנותיות את המסרים הגזעניים ששלהבו את העם הגרמני, ועד ל- פריץ הייפלר המשווה את היהודים בסרטו הנודע לשמצה "היהודי הנצחי" לעכברושים זורעי הרס ומפיצי מחלות... עושה השלטון הנאצי שימוש תעמולתי ב"מדיה החזותית" המסקרנת את הקהל. שימוש מקצועי ומסתבר שגם "יעיל" זה, נעשה כל כולו במגמה להכשיר את האווירה וליצור לגיטימציה למטרות חברתיות-פוליטיות-צבאיות מוגדרות מראש (מטורפות ככל שיהיו)...
התפתחותה של התקשורת במהלך מלחמת העולם השנייה, ודיווחיה היעילים וה"מהירים" (יחסית לאותה התקופה) מן החזיתות, הופכים את אמצעי התקשורת ל"מקור מודיעיני-צבאי" המנוצל במידה כזו או אחרת על ידי כל הצדדים… ומכאן ואילך התהליך מן הסתם היה אך ורק טבעי - "יומני הקולנוע" (יומני כתבות חדשותיות שהוקרנו טרום הסרט ה"בידורי" בבתי-הקולנוע) המתפתחים באותה התקופה באירופה, מושפעים מהתפישה התעמולתית של גבלס מחד ומעצם היותה של התקשורת "מקור מידע מודיעיני" מאידך - הופכים עד מהרה צינור מתבקש ל"העברת" מסרים, לשתילת אינפורמציה ו-דיסאינפורמציה, ולמעורבות מגמתית (פוליטית וצבאית) כמעט לכל הכיוונים.
נראה כי כניסתה של ה"מדיה" הטלוויזיונית אל הסלונים הביתיים (שנות ה- 40 של המאה העשרים) רק משלימה את תהליך. הטלוויזיה ההופכת את התמונות מהשטח לזמינות כמעט בכל מקום ובכל זמן, הינה "מדיה" המסוגלת לרתק את רוב הקהל יותר מכל מדיה אחרת. אולם מעצם היותה כזו (ובעיקר בעולם המערבי שבו התקשורת מצויה בידיים פרטיות-מסחריות) היא חייבת לדאוג ולהעביר תמונות מכל מקום המסקרן את צופיה - בטרם יעברו אלה לחפש את התמונות המעניינות אותם בערוץ אחר. במצב שכזה, אותו אנו מכנים כיום במונח "רייטינג" (שיעור אחוזי הצפייה), ובמיוחד בעידן שבו יכולות התמונות מ"שדה הקרב" לעבור ב"זמן- אמת", קשה שלא להיגרר לעשות בהן שימוש כ"כלי" להשגת הכרעות צבאיות ו/או מדיניות.
ביום השביעי למבצע "ענבי זעם" בחודש אפריל 1996 – מבצע שנועד ללחוץ על ממשלות לבנון וסוריה לרסן את פעילות החיזבאללה, הפגיזה סוללת ארטילריה של צה"ל את מוצב האו"ם בכפר כנא שבלבנון. במוצב הסתתרו בעת ההפגזה עשרות תושבים מקומיים. תמונות ההפגזה בה נהרגו כ- 100 אנשים ונפצעו עשרות, שודרו עוד באותו הלילה כמעט בכל תחנות הטלוויזיה בעולם ועוררו תגובות קשות ונזעמות, תגובות שאילצו את ראש ממשלת ישראל דאז שמעון פרס להפסיק את המבצע. לא היתה זו הפעם הראשונה וגם לא האחרונה, בה נעשה שימוש בתקשורת להשגת הכרעה צבאית בשדה הקרב.
עשרים שנה קודם לכן... בסוף חודש יוני 1976 הודיעה ממשלת ישראל, באמצעות התקשורת העולמית, על נכונותה לנהל משא ומתן עם המחבלים לשחרורם של בני הערובה אשר נחטפו במטוס אייר-פראנס לאנטבה שבאוגנדה. הודעה מתוקשרת זו (בתקופה בה אי-קיום מו"מ עם ארגוני טרור היתה בגדר עיקרון) - לא היתה כפי שהסתבר אלא "תרגיל" שנועד לרכוש זמן על-מנת להתכונן למבצע החילוץ הנועז שבוצע בליל ה- 4 ליולי במרחק 4,000 ק"מ מישראל.
רבים עוד זוכרים את סרטי ושידורי התעמולה המצריים והסוריים, ששלהבו את ההמונים ואת חיילי צבאות ערב ב"תקופת ההמתנה" ב- 1967 (ולא רק בה). סגנון המצעדים הצבאיים, תמונות אימוני חיילי קומנדו המסתערים ברובים מכודנים על בובות המסמלות את החיילים הישראליים, ומשפטי הסתה דוגמת: "כל אחד מאתנו מוכן למות למען המטרה הקדושה... לא מפחידים אותנו האימפריאליסטים... אנו נצעד בדרך אל הניצחון"... (נשיא מצרים עבד-אל-נאצר - מאי 1967) - תמונות אלה הציגו והאשימו (הן לצרכים פנימיים והן לצורכי תעמולה חיצונית) כבר אז את מדינת ישראל ואת הנהגתה באימפריאליזם ובחרחור מלחמה... והכשירו את הרקע ל- מלחמת ששת-הימים.
ספק אם איש צבא כל-שהוא ישלול קטגורית את הצורך בעידוד החיילים (והעורף) ואפילו בשלהובם ערב מלחמה. קשה עוד יותר להאמין שיקום אדם בר-דעת ויגנה את ההחלטה להשתמש בתקשורת כאמצעי עזר ל"שחרור" חטופי אנטבה, בדיוק כמו שקשה להאמין שיהיה מי שיגנה את השימוש שעשו השלטונות בתקשורת (שכונתה אז "תקשורת-מגויסת") לטיפוח גאווה-לאומית בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה... אחרי הכל, בין אם היא משמשת ל"הכנת הקרקע" ו"הכשרת השטח"... ובין אם היא מצליחה להשיג הכרעות בשדה-הקרב, קשה להתעלם מן העובדה ש- מתוך ארסנל הנשק העומד לרשות הצבאות המודרניים, ה"תקשורת" הינה אולי האמצעי ההומניטרי ביותר… ובכל זאת, תמונות אירועי ראש-השנה ויוהכ"פ תשס"א הצליחו לסדוק סדק בתחושת ה"לגיטימציה" של השימוש בתקשורת - היכן בעצם הגבול ?
ב- 13 לאפריל 1984 נחטף על-ידי ארבעה מחבלים אוטובוס אגד בקו 300 שעשה דרכו עם 25 נוסעים מתל-אביב לאשקלון, ואולץ לפנות לכיוון רצועת עזה. באזור דיר-אל-בלאח שברצועה נעצר האוטובוס וחיילי יחידה מובחרת של צה"ל הסתערו והשתלטו עליו. שני מחבלים וחיילת מנוסעי האוטובוס נהרגו במהלך פעולת החילוץ, שני מחבלים נוספים נתפסו חיים והועברו לידי השב"כ. למחרת פורסם כי כל המחבלים מתו במהלך הפעולה... אך בידי צלמי העיתונות שנכחו במקום האירוע היו תמונות שהוכיחו כי שניים מהמחבלים נלקחו בשבי כשהם חיים. למרות איסור הצנזורה, פרסם היומון "חדשות" (שיצא לאור בפעם הראשונה כחודש וחצי קודם לכן) את התמונה, והביא את הפרשה לידיעת הציבור (בעקבותיו פורסמה התמונה גם בעיתונים נוספים בארץ ובעולם). החשיפה עוררה סערה ציבורית ואף הביאה להקמתן של ועדות חקירה לחיפוש אחר האמת. הפרשה שכונתה בשם "פרשת קו 300" גרמה לטלטלה רצינית בשב"כ, במערכת הפוליטית ובמערכת המשפטית... אולם משום מה דילגה על סוגיה חשובה לא פחות - "יחסי הגומלין בין מערכת-הביטחון וצה"ל בכללה, לבין התקשורת".
שוללי ה"פתיחות כלפי העיתונות" ראו בהתנהגותו של העיתון "חדשות" ובבחירתו להפר את צו הצנזורה (בעקבותיה גם נענש העיתון בסגירתו למספר ימים), חיזוק לטענתם ש-בטחון המדינה ו-תדמיתה עומדים מעל ל"זכות הציבור לדעת". מעמדה זו תבעו למנוע גישת עיתונאים וצלמי תקשורת למקום התרחשותם של אירועים בעלי אופי בטחוני ! מחייבי הפרסום לא רק ששלפו להצדקתם את האמרה המפורסמת "התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה", אלא גם שיבחו את העיתון "חדשות" ואת עורכיו על אומץ ליבם ונחישותם לחשוף את הדברים. להצדקת עמדתם הם ציינו אירועים נוספים שבהם חשפה התקשורת עוולות שנעשו בחסות ה"בטחון" דוגמת צילומי טבח הנוצרים במחנות הפליטים סברה ושתילה בלבנון בספטמבר 1982 שהביאו להקמת ועדת כהאן.
איש לא שיער באותם ימים כי רשת חדשות-טלוויזיה חדשה בשם CNN , תטיל בתוך פחות מעשור שנים ספק ביכולת להטיל "צנזורה" (ולו רק ביטחונית) או למנוע מידע כל שהוא מן הציבור. ואכן, במחצית חודש ינואר 1991 כבשה "קונספצית ה- CNN" את מסכי הטלוויזיה, והעמידה אותנו בפני מושג חדש ביחסי צבא-תקשורת – "מלחמה בשידור חי"! מבצע "סופה במדבר" (מלחמת המפרץ) מוצא את מצלמות ה- CNN כמעט בכל מקום התרחשות - המסכים מראים לנו את כל כלי הנשק ואת פגיעותיהם מכל זווית אפשרית... דומה שהגנרל האמריקני שוורצקופ ניהל את המלחמה בעריץ העיראקי סאדם חוסין באמצעות הטלוויזיה. שישה חדשים מאוחר יותר, כאשר ערוץ 1 של הטלוויזיה הישראלית יחשוף בכתבה את פעילותיהן של יחידות המסתערבים "שמשון" ו"דובדבן", שוב יתעורר בארץ ויכוח: קצינים בכירים יטענו שהכתבה פוגעת בביטחון המדינה ובביטחון חיילי היחידות המיוחדות מעצם חשיפת שיטות פעילותן. הרמטכ"ל אהוד ברק יאמר בתגובה, כי חשיפת היחידות מסייעת בהרתעת גורמים עוינים. נראה, כי אט אט מפנימים הצדדים את העובדה שכיום כמעט ואין חולק עליה - במציאות התקשורתית של סוף המאה ה- 20 לא ניתן כמעט להסתיר מידע מהציבור... וכמאמר הפתגם:If you can’t fight them, Join them! השאלה הלא פחות חשובה היא - האם שיתוף הפעולה יהיה חד צדדי, או שתהיה זו סימביוזה ממנה "יהנו" שני הצדדים גם יחד ?
אירועי ראש-השנה ויום הכיפורים תשס"א הותירו את הציבור הישראלי, ובמידה מסוימת גם את אנשי הצבא, בהרגשה כי הפעם לימדונו גם הפלשתינים וגם ה"חיזבאללה" פרק בשימוש בתקשורת. ואכן, משך כמעט שבועיים השאירה ישראל את זירת ההסברה הבינלאומית בידיים הפלשתיניות. זה החל בתמונות הקשות של הילד מוחמד אל-דורה שנורה ונהרג בזרועות אביו בצומת-נצרים... המשיך בתמונות קשות לא פחות שצולמו על-ידי צלמי רשת חדשות ערבית פרטית הפועלת בחיפה והראו שוטרים ואנשי מג"ב ישראליים מכים צעירים ערביים בנצרת ובצומת אום-אל-פאחם... ויצר אוירה בסיוע צילומי-רקע של הטלוויזיה הפלשתינית שהראו באופן בלתי-פוסק אמבולנסים מתרוצצים, דם, פצעים פתוחים, ולוויות נזעמות של צעירים... משך למעלה מעשרה ימים בהם נראה היה כי רשתות התקשורת בעולם הפכו ל"מעוז" תעמולה פלשתיני, לא נמצא דובר ישראלי בכיר אחד שיסביר את עמדת ישראל, שיהווה משקל נגד לתמונות הקשות, שיציג את ה"צד השני"...
גם בשעות הראשונות שלאחר הלינץ' שעשו הפלשתינאים ברמאללה בשני חיילי המילואים שתעו בדרכם, נראה היה שההסברה/תעמולה הפלשתינית נוחלת ניצחון. הרושם שהתקבל מרשתות הטלוויזיה (ובמיוחד מהרשתות הזרות) היה שמסוקי צה"ל מפציצים את הערים הפלשתיניות רמאללה ועזה כמעט ללא אבחנה וללא יעד או מטרה. הדוברים הפלשתינים ניצלו (תוך כדי ההפצצה) את "דממת התקשורת" של ישראל להצגת חזית אחידה, וקראו מול כל מצלמת טלוויזיה זמינה (וכאלה היו הרבה) להצילם מן הטבח שעושים בהם הטנקים והמסוקים הישראליים. איזונה של התמונה החל רק מאוחר יותר לאחר העלאתם לשידור של קצינים בכירים ושל דוברים פוליטיים ישראליים, שלבטח לא היו מצליחים במשימתם זו לולא הצילומים הקשים שהצליח לצלם בהיחבא צלם רשת טלוויזיה איטלקית והראו את זוועות הלינץ' - פריים אחר פריים. ואם לא די בכך, עוד באותו השבוע עולה על מסכינו (ומסכי העולם כמובן) מזכיר החיזבאללה בלבנון השיח' נסראללה ובנאום מושחז היטב תוך מבט "ישר לעיניים" (כמי שמאומן היטב בכלי הנשק הקרוי מצלמה), מבשר לאמהות הישראליות שבניהן נחטפו שבועיים קודם לכן בגבול לבנון - כי מדינת ישראל ומנהיגיה לא עשו עד כה שום ניסיון רציני לברר מה עלה בגודל בניהן החטופים...
התקשורת וה"מדיה" הטלוויזיונית בכללה, איננה מתיימרת מטבעה לשפוט בין הצדדים. בין אם זה בעימותים מדיניים, ובין אם במהלכם של אירועים צבאיים-ביטחוניים - אין לתקשורת את הכלים ובדרך-כלל גם לא את הכוונה, לקבוע מי התחיל או מי צודק. מלחמתה של התקשורת בעולם המסחרי של ימינו, הינה על קהל צרכניה!
על-מנת לשמור על צופיו חייב ערוץ הטלוויזיה לספק להם את התמונות הדרמתיות שלהן הם מצפים. כשלון במשימת ריתוקם של הצופים, פירושו מעברם לערוץ המתחרה, ומשמעות כשלון שכזה הינה ירידת אחוזי הצפייה ("רייטינג") ופגיעה ברווחיו הכספיים של הערוץ... אי לכך תעשה התקשורת בכלל וה"מדיה" הטלוויזיונית בפרט, כל מאמץ אפשרי על-מנת להביא לצרכניה את התמונות המבוקשות על-ידם והמרתקות אותם - במהירות הגדולה ביותר (לפני המתחרה), באיכות הטובה ביותר (קרוב יותר, צבעוני יותר), ובצורה הדרמתית ביותר ("דם, יזע ודמעות").
על-מנת לעמוד בתחרות ה"רייטינג", חייב ה- Show הטלוויזיוני של היום להיות: מעניין, מרתק, מרגש, מחדש ושוטף... וכמו בכל דרמה תיאטרלית או קולנועית (אם לא להשתמש במונח "בידורית") כדאי שיהיו שם גם: ה-"טובים" וה-"רעים", ה-"חזקים" וה-"חלשים", ה-"יפים" וה-"מכוערים"... בתנאים שכאלה, ברור כי קשה לצפות מעורכי התקשורת החזותית שינקטו גישה אובייקטיבית לחלוטין, ויימנעו מפרסומן של תמונות שיש בהן סיפור עיתונאי מרתק... ובטח לא אם בתמונות אלו מופיעים גם חיות, או ילדים, או פצועים, או מסכנים המספקים לידיעה את הגוון המרגש ומעלים את ה"רייטינג". כששאלו את ראש-הממשלה לוי אשכול לאחר מלחמת ששת-הימים - כיצד אחרי ניצחון כזה נוכל להציג את עצמנו בעולם כ-דוד הקטן המתגונן מפני גלית הענק הקם להשמידו? השיב אשכול בשפת האידיש העסיסית שהיתה שגורה בפיו - "שמשון דאר נעבכדיקער" (כ- שמשון המסכן)... מן הסתם ידעו השואלים את אשר שאלו - במהלך שש השנים שבין 1967 ל- 1973 חל מהפך משמעותי ביותר בתדמיתה של מדינת ישראל בתקשורת העולמית. מעמדת ה"אנדרדוג" - הצד הטוב, הקטן, הצודק, זה הנאלץ להגן על עצמו מפני הקמים לכלותו, עברנו לצידה השני של הדרמה - החזקים והאימתניים העומדים אל מול נשים וילדים פלשתינאים חסרי חירות וישע... הצופים בדרמה, אוהבים להזדהות עם ה"אנדרדוג" !!!
התגובה הראשונית האופיינית ברבים מהמקרים בהם אנו רואים את עצמנו מוצגים בתקשורת העולמית ככובשים אימתניים ומפחידים, הינה - "מדוע שלא נכריז על אזור האירועים כאזור צבאי סגור, ונאסור על התקשורת לצלם את התמונות העלולות לפעול נגדינו"? הטעם המוסרי הנו החלק היותר פשוט של התשובה - מדינת ישראל שהיא מדינה דמוקרטית שבה ערך "חופש הביטוי" מצוי בחלקו העליון של "סולם הערכים", איננה יכולה להרשות לעצמה לסגור את ה"שטח". כאשר עושה זאת מדינה בעלת שלטון טוטליטרי העולם מקבל את הדבר כמעט כמובן מאליו, כאשר עושה זאת דמוקרטיה - מתפרש הדבר כמעשה שנועד להסתיר את מה שאכן יש להסתיר ! אולם החלק המורכב והבעייתי יותר, הוא הטעם המעשי. אפשר ל"סגור" מתקן-צבאי, בניין, חבל ארץ מנותק... אך אין דרך לסגור הרמטית אזור מגורים מיושב, אין דרך לאטום אוכלוסייה ! אירועי ראש השנה ויום הכיפורים תשס"א הוכיחו חד-משמעית כי בעידן הטכנולוגי של היום - אם יש עניין למישהו בפרסומן של תמונות כאלה או אחרות, הן תמצאנה את דרכן לתקשורת גם אם תצולמנה במצלמות ביתיות או בידי "צלמי חתונות" מקומיים! המסקנה מתבקשת מאליה - מניעת גישה מהתקשורת אל מוקדי האירועים, יותר משהיא יכולה לסייע לנו - מובילה היא להצגה חד-צדדית של הדברים, ולנזק בלתי-הפיך לתדמיתה של מדינת ישראל כדמוקרטיה היחידה באזור.
השימוש שעושה ההנהגה הפלשתינית בתקשורת מאז ראשיתה של האינתיפאדה בדצמבר 1987 והגיע לשיאו באירועי תשס"א, והמיומנות בה מאמץ ה"חיזבאללה" את מצלמות התקשורת ככלי נשק לכל דבר, נדונו ומן הסתם עוד ידונו רבות הן ב"שיחות סלון" והן במסגרות מקצועיות. האם מישהו מן המתדיינים (בשני סוגי הפורומים) רואה בדמיונו ולו גם הפרוע ביותר, את הערוץ הממלכתי של הטלוויזיה הישראלית קורא להמון לצאת ולפרוע ברחובות ? האם מישהו יכול לדמיין ערוץ טלוויזיה ישראלי כל-שהוא המשדר מתוך בית התפילה איש דת מתלהם הקורא וזועק "לשחוט ולהרוג" (כפי שעשתה הטלוויזיה הפלשתינית בשידור ישיר מהמסגד של עזה) ??? המסקנה הכמעט מתבקשת - "התמונה התקשורתית איננה בדיוק כלי-הנשק בו יכולים אנו להכריע את המערכה. שלטון ריבוני ועל אחת כמה וכמה זה הכופף עצמו לערכים דמוקרטיים, תמיד יתקשה להשתמש ב"מדיה" התקשורתית כארגון שאיננו כזה"! ובכל זאת, לא ניתן להתעלם מההשפעה המיידית של ה"מאמץ התקשורתי" אליו נזעקה הנהגת המדינה שבועיים לאחר תחילת האירועים. העלאתם של קצינים בכירים לשידור ישירות מן השטח, משלוחם של נציגים ישראליים בהירי דיבור ומיומני "פוזה" אל מול מצלמות התקשורת העולמית, ופעולות כהפצת צילומי הרקע של ההסתה הפלשתינית - גרמו לשינוי כיוון מסוים ב"דעת הקהל" גם אם קטן מידי, מאוחר מידי ובעיקר במדינות ידידותיות לנו כ-ארה"ב וסקנדינביה. זה לגמרי איננו מקרי שהצוותי הטלוויזיה האיטלקיים (שאחד מהם שצילם את תמונות הזוועה של הלינץ' ברמאללה) הפכו למואשמים ומאוימים על-ידי הפלשתינים כמשתפי פעולה עם מערכת התעמולה הישראלית... המסקנה הבאה - גם אם התקשורת איננה כלי-הנשק באמצעותו בכוחנו להכריע את המערכה, אין אנו יכולים להרשות לעצמנו להפקיר את המערכה התקשורתית בידי אויבינו! השאלה הפעם היא, כיצד ביכולתנו להשתמש בכלי-נשק שונה במהותו זה, כך שנהנה כמה שיותר מדבשו ונסבול כמה שפחות מעוקצו ???
במהלך אירועי ראש-השנה תשס"א צוטט מח"ט בנימין אל"מ גל הירש בראיון בעיתון "ידיעות אחרונות" באומרו: "במערכה של עימות מוגבל הקרב הוא בעיקר על התודעה... אין ספק מי חזק יותר מבחינה צבאית, וזה אומר שאנחנו צריכים להיזהר לא לשחק לידיים שלהם, ולמנוע מהם לשחק את 'עוצמת החלש' "... אל"מ הירש, אחד מן המח"טים שנשלחו במערכה זו ל"הסביר" את עמדתנו אל מול מצלמות התקשורת, מכיר כנראה היטב את המציאות הדינמית והמשתנה ביחסי צבא-תקשורת כפי שהיא מצאה את ביטויה ביהודה ושומרון של שנת 2000. לא צריך להיות מומחה לתקשורת כדי להבין שבכל אירוע נוהגים הפלשתינאים להריץ בשטח עשרות אמבולנסים - כי זה פשוט "מצטלם נהדר"... לא צריך להתהדר בתואר "דובר" כדי לדעת שחיות וילדים תמיד היו ותמיד גם יהיו "מעוררי רגשות" ו-"כוכבי תקשורת"... אבל בהחלט צריך להיות אסטרטג כדי להגיע למסקנתו של הירש: "אנחנו צריכים לתת מענה מדויק וקטלני למטרות שאנו בוחרים לפגוע בהן, ובמקביל לצמצם את כמות האבדות אצלנו ואצלם. חשוב להקפיד לא לגרום לכמות גדולה מידי של נפגעים בצד הפלשתיני, כי דם ושפיכות דמים זה נכס תקשורתי עבורם".
"חצי האמת" גרועה ומסוכנת מן השקר ! ואת זה יודעים כמובן גם התועמלנים העושים בתקשורת שימוש ככלי-נשק נגדנו. אמבולנס דוהר עטור אורות מהבהבים ומחריש אוזניים בצפירותיו - עובר נהדר את המסך, משום שבדמיונו של הצופה מיד עולה דמותו של הפצוע הנאבק על חייו בתוך אותו האמבולנס... קולות של יריות ברקע לדברי קריין מעידים לפחות בדמיונו של הצופה או המאזין, על כך שהדובר אומר את דבריו תחת אש... ילד הזורק אבן על חייל נתפס בעולמנו ה"אקשן-הטלוויזיוני" כלוחם חירות מדוכא וחדור אידיאלים שאינו מותיר ספק מי ה"טוב" ומי ה"רע" בסיפור הזה. השאלה היא עד כמה טרחנו אנו להשתמש באותה התקשורת על מנת הציג את ה"חצי השני" של אותה האמת ? אמבולנסים המשמשים להעברת בקבוקי-תבערה אל מוקדי הפעילות... קריין המלהיט את הרוחות בקריאות שלהוב על רקע קולות המושמעים מ"פליי-באק"... תכני ספרי הלימוד ונאומי ההסתה מהם ניזונה השנאה...
זה נכון, לא כל האמת תמיד משחקת במשחק זה לטובתנו. לעיתים אף הצגתה של האמת בשלמותה עלולה להביא יותר נזק מאשר תועלת. ידעו היטב ערביי יפו מדוע הם תוקפים את הצלמים והעיתונאים שניסו לתעד את המהומות ברחוב יפת בראשיתם של אירועי אינתפאדת-אוקטובר... ידעו השוטרים הפלשתינאים מדוע הם מונעים מהצלמים לצלם את הלינץ' בחיילי המילואים ברמאללה... ידעו גם אנשי מג"ב מדוע ניסו למנוע מצלם סוכנות הידיעות הישראלית "זום 77" לצלם את פעילותם בשכונה הירושלמית ג'אבל-מוכאבר ביום הרביעי לאירועים...
אבל בגדול, אם מאמינים אנו בצדקת מאבקנו, חובה עלינו לנצל כל כלי-נשק אפשרי על מנת לנצח במערכה או לפחות להטות את הכף לטובתנו. הביע זאת בצורה אסטרטגית-צבאית מובהקת המח"ט גל הירש באותו הראיון : "המערכה על התודעה מתנהלת בשלוש זירות מרכזיות: הזירה הפלשתינית, דעת הקהל בישראל ודעת הקהל בעולם. כל הגישה שלי נובעת מהאמירה של בן-גוריון, כי קיומה של ישראל מותנה בכוחה ובצדקתה. אין לי ספק בצדקתה של המערכה על עיצוב המדינה וגבולותיה - אבל הצדק צריך גם להיראות"!!!
© כל הזכויות שמורות למחבר