מאת: ישראל ארד - מרץ 2008
החליט מי שהחליט וטעמיו עימו, אך דומה שחלפה תקופה ארוכה ותחלוף תקופה ארוכה לא פחות, מאז נשמעו ועד שתישמענה שנית ביקורות ודעות כה חלוקות על שיר תמים אחד. נראה שבחירת השיר "בת-שישים" (שנכתב במקורו לכבוד יובל השישים לקבוץ גבע) בביצועה של כלת פרס-ישראל - להקת ה-גבעטרון לשיר ה"שישים" למדינת ישראל, לא היה מעורר כמעט שום עניין או תהייה לו היה מושמע כפי שהכרנו אותו עד ל-"חגיגות השישים"... אלא שיצר מי שיצר שידוך בין הכלה הקיבוצניקית החסודה שיצאה מבין חבילות החציר, לבין חתן די מוזר חובש קסקט ניו-יורקי ומזמר רעיונות ישראלים-לאומיים לצלילי "מוסיקה שחורה", הראפר קובי שמעוני (המכונה בשם "סאבלימינל")... שידוך מעורר מחלוקת זה, בין אם נעשה מתוך שיקולים אמנותיים טהורים, ובין אם מתוך שיקולי יח"צנות ורייטינג, חוזר ומעורר שאלות והרהורים שונים באשר לתהפוכות ומהפכות המתחוללות מידי פעם ב-"תרבות הישראלית" ובזמר בכללה...
כ- 40 שנה טרם "חגיגות השישים", בשנת 1968, התגייסו לצה"ל שלושה נגנים צעירים שגדלו על מוסיקה שהיתה רחוקה כמרחק מזרח ממערב מצלילי האקורדיון שאפיינו אז את שירי הלהקות הצבאיות. דני סנדרסון, שגדל ועשה את צעדיו המוסיקליים הראשונים כגיטריסט בלוז-רוק, הספיק טרם גיוסו להופיע בשני הרכבי רוקנ'רול בניו-יורק... מאיר פניגשטיין, מתופף שבמהלך שנות השישים הופיע עם כמה "להקות קצב" לאחר שלמד תיפוף והתמחה ב-ג'אז (אצל אהרל'ה קמינסקי/)... ו- אלון אולארצ'יק, באסיסט שלמד נגינה בפסנתר ובגיטרה, אך בשנת הלימודים האחרונה בתיכון מצא עצמו כ- גיטריסט-באס ב-"להקת קצב" ובעיקר ב- "תזמורת חתונות"... סנדרסון ופניגשטיין, שנפגשו עם גיוסם ב"להקת הנח"ל" , ושאליהם הצטרף זמן קצר אחר-כך גם אולרצ'יק, ביחד עם המנהל המוסיקלי הנמרץ של להקת-הנח"ל דאז יאיר רוזנבלום, היו אחראים לאחת המהפכות היותר משפיעות בדרכו של הזמר העברי. להקת-הנח"ל "ספינת הדגל" של הלהקות הצבאיות אשר הובילו בגאון את ה"זמר הישראלי" זה למעלה מ- 20 שנה, ויתרה על צליליו של האקורדיון ה"דומיננטי" בעל הגוון הרוסי משהו לטובת "תזמורת-חשמלית" המדיפה צלילים רוק'נרוליים אמריקאים!!! ומכאן ועד לשירים בעלי אופי רוקיסטי כמו "שיר לשלום" והביצוע הנח"לאי ל- "הבן יקיר לי אפרים" היתה הדרך קצרה - כשנה בלבד...
במונחים של סוף שנות-השישים ראשית שנות-השבעים (טרום התקשורת ה-"מולטי-זמינה" ולפני עידן ה"רייטינג") עוררה תכניתה ה- 21 של להקת-הנח"ל סערה לא קטנה (לפחות בקנה-מידה של "ארצנו הקטנטונת"). מבקרים ו-"מומחים" לא בדיוק אהבו את צליליה החדשים של "ספינת הדגל" (החיילים דווקא כן, אבל הצופים בלהקה ב-"בית החייל" - לא כולם). אולם גליה של סערונת זו נבלעו בגלי הסערה האדירה שעורר תוכנו של "שיר לשלום" (יענקל'ה רוטבליט ו-יאיר רוזנבלום) - "להיט" התכנית ה- 22 של להקת-הנח"ל שעלתה על הבמה ב- 1969 . חשוב לזכור כי לא היתה זו המהפכה הראשונה בדרכו של ה"זמר הישראלי" הצעיר... שנה קודם לכן כבר היה מי שהעירו כי אין זה נאה ואין זה יאה ששירים חסידיים יושרו על במה על-ידי חבורה בג'ינס ("איש חסיד היה" - תיאטרון בימות)... ויש הטוענים כי בעצם זרעי התפנית הראשונה באופיו של הזמר נזרעו עוד בתקופת המעבר מה"זמר הארצישראלי" ל-"זמר הישראלי" על-ידי זמרים כ- יפה ירקוני ו- ישראל יצחקי בשירים "סלוניים" כמו: "אנו ניפגש", "חביבי", "בובה בובה בובתי" ודומיהם.
בסוף שנת 1969 , אחרי הרבה לבטים והיסוסים ולאחר שהציב לא-מעט מגבלות בנושא - עלה לבמת "היכל התרבות" בתל-אביב המאסטרו זובין מהטה והציג בפני קהלה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית את "להקת הצ'רצ'ילים"... וזובין מהטה ידע ממה הוא חשש - הרעיון להכניס להקת-רוק (אז קראו לזה "להקת קצב") ל-"היכל הקודש" של מנויי הפילהרמונית וחובבי המוסיקה-הקלאסית, עורר מיידית תגובות שנעו בין תימהון עמוק לבין זעם גואה. תגובות המעורבים, המבקרים וכמובן
מנויי הפילהרמונית מכאן וחובבי ה-"חיפושיות" מכאן - מצאו את ביטויין בכל המרחב התקשורתי - ממהדורות החדשות ברדיו ועד למאמרי פובליציסטיקה בכל העיתונים... חמש שנים קודם (ב- 1965) כבר עוטרו בלונדון ה-"שמרנית" ג'ון לנון, פול מקארתני, ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר - ארבעת חברי להקת ה"חיפושיות" ב- "אות אבירי מסדר האימפריה הבריטית". אבל אצלנו, דומה שהכנסת להקת-קצב להיכל התרבות נתפסה יותר כ- "הכנסת צלם להיכל"...
אחר תוצאות "רגע האומץ" של זובין מהטה שנענה (ולמען האמת בחשש אך די בהתלהבות) ליוזמתם של האמרגן יהודה טלית והמוסיקאי נועם שריף אפשר לעקוב די בקלות... למרות שמדובר עדיין בעידן ה"טרום-טלוויזיה" - להקת "הצ'רצ'ילים" זכתה לחשיפה תקשורתית אדירה שהפכה אותם ל"שיחת היום", וגם ללהקת הליווי הקבועה של הכוכב העולה אריק אינשטיין למשך כמה מהשנים הבאות. כלהקת הליווי שלו סחפו הצ'רצ'ילים את אריק אינשטיין לכיוון ה"רוק" (התקליטים: "פוזי" ב- 1969 ו- "פלסטלינה" ו-"שבלול" ב- 1970). אחד מכוכבי ה"צ'רצ'ילים", הזמר-גיטריסט מיקי גבריאלוב, התפרסם לימים כמלחין של עשרות להיטים בזמר הישראלי... כוכב אחר של הצ'רצ'ילים, חיים רומנו הפך לאחד מהמלווים המוסיקליים המבוקשים בתחומי הזמר והפופ בארץ. אולם נראה שיותר מכל השפיע "הקונצרט השנוי במחלוקת" דווקא על התזמורת הפילהרמונית עצמה (ונראה שגם על צרכניה הקלאסיים)... בפילהרמונית הפנימו די מהר כי גם נוער וחיילים יכולים להוות קהל טוב, עד כדי כך שכיום נקראת סדרת הקונצרטים-לנוער של הפילהרמונית בשם (שאז איש לא היה מעז להעלות על דל שפתיו) "הפילהרמונית בג'ינס". ומכאן ועד להופעותיה העממיות של הפילהרמונית בכיכר ובפארק - הדרך ממש לא היתה "דרך חתחתים".
בשנת 1971 ניאותו ראשי ה-"טלוויזיה הישראלית" ליוזמתו של יוסף בן-ישראל מי היה מופקד על תחום ה"מוסיקה המזרחית" ב"קול-ישראל", להפיק פסטיבל ייחודי ל-"זמר מזרחי". הפסטיבל שנקרא בשמו הרשמי "למנצח שיר מזמור" (לימים "פסטיבל דרור - למנצח שיר מזמור" - ע"ש דרורה בן אב"י שפעלה רבות בנושא כעורכת ב"קול ישראל"), כונה ע"י מנחתו המיתולוגית רבקה מיכאלי בשם "פסטיבל הזמר והפזמון בנוסח עדות המזרח" או בקיצור בפי העם "פסטיבל הזמר המזרחי". ברקע יוזמתו של יוסף בן-ישראל עמדו מספר גורמים: ראשית הטענה שעלתה באותה תקופה על קיפוחו של ה"זמר המזרחי" והשמעתו בעיקר ב-"גטאות מוזיקליים". שנית - הטענה שייחסה אז ל"פסטיבל הזמר והפזמון" הלאומי (שאז כבר היה בגדר "מסורת שנתית" זה עשר שנים) אופי וגוון מערבי-אירופאי. ומנגד – תגובתם של חלק מהעורכים-מוסיקליים שטענו כי אין די שירים פופולריים מזרחיים על-מנת שיהפכו לחלק משמעותי ב- "Play-List " של תכניות המוסיקה הקלה. שידורו של הפסטיבל הראשון עורר (אולי כצפוי...) תגובות מעורבות, חלקן (ואולי גם זה כצפוי) די נזעמות... עצם שידורו של הפסטיבל על-ידי "הטלוויזיה הישראלית" במסגרת שעות-השידור בשפה הערבית, כבר היווה סיבה לרוגז ומחאה. והיו גם שראו בפסטיבל זה עוד "גטו מוזיקלי"...
אולם בפרספקטיבה של למעלה מ- 35 שנה, דומה שגם אם הוא יצא לדרכו ב"רגל שמאל" (וגם על זה יש חולקים), לפסטיבל "למנצח שיר מזמור" יש יד לא-קטנה במיצובו של ה-"זמר המזרחי" (או כפי שיש המעדיפים לקרוא לו בשם "הזמר הים-תיכוני") כאחד המרכיבים המרכזיים ב-"זמר העברי-ישראלי" של שנות ה- 2000. גם אם אין כמעט מי שזוכר איזה שיר או איזה זמר/ת זכו באותו פסטיבל. מי לא זוכר את עופרה חזה ("שבת המלכה" - 1974), אתשימי תבורי ("שחורה אני ונאווה" - 1977), או את זוהר ארגוב ("הפרח בגני" – 1982)... מי יכול לשכוח שמות יוצרים כמו אביהו מדינה, יהודה בדיחי ואחרים ששמם חזר והופיע פעם אחר פעם לאורך אחת-עשרה שנות קיומו של "פסטיבל זמר" ייחודי זה...
מובן שלא היו אלה המהפכות הראשונות וברור שגם לא האחרונות... בשנת 1973 קיבל ה"זמר הישראלי" תפנית אירופאית משהו עם הצטרפות ישראל לתחרות הזמר האירופאית ה-"אירוויזיון" (כבר בהשתתפותה הראשונה בתחרות זכתה ישראל במקום הרביעי עם שירה של הזמרת אילנית – "אי שם" למילים של אהוד מנור ולחן של נורית הירש). באותה שנה הוקמה גם אחת הלהקות היותר משפיעות על דרכו של הזמר הישראלי - להקת כוורת... ועד סוף שנות ה- 70 עם התעצמות השפעתה של הטלוויזיה ופריצה כמעט מטאורית של סגנונות מוסיקליים חדשים ושונים אל לב ליבו
של ה"זמר הישראלי" (מה- רוק של שלום חנוך דרך המוסיקה האתנית של "הברירה הטבעית" וה-"מעורב" של דני סנדרסון , ועד ל- א-ב-ני-בי הכל כך ישראלי ולשילוב הדי מוזר בין צביקה פיק לנתן יונתן שהוליד את "נאסף תשרי" ואחריו עוד כמה שירים)...
האם אירע משהו מיוחד באותן שלוש שנים ש-"הוליד" את שלושת המהפכות ה"צפופות" הללו ב-תרבות הישראלית ובזמר הישראלי בכללה ? בכרונולוגיה הישראלית נזכרות השנים שבין 1968 ל-1971 כשנים המושפעות בעיקר מ-"מלחמת ההתשה", אולם אין ספק שבעיון עמוק יותר נוכל להבחין בתקופה זו בעוד כמה ציוני-דרך בעלי השפעה תרבותית... ראשית אולי, הרכבה הדמוגראפי של החברה הישראלית. אם משך עשרים השנים הראשונות לקיומה של מדינת-ישראל (ולמעלה משישים שנה מאז ראשית הציונות המגשימה) היינו חברה עם רוב אשכנזי מובהק (ורוב הוא בין-השאר גם "מעצב התרבות"). הרי שערב שנות השבעים הגיעה החברה הישראלית כמעט לאיזון דמוגראפי בין יוצאי מזרח-אירופה ליוצאי המזרח - שינוי שבאופן טבעי אמורה להיות לו השפעה תרבותית. נקודת-ציון חשובה לא פחות היוו יוצאי הלהקות הצבאיות. משך 20 השנה הראשונות לקיומה של המדינה היו ללא ספק ה"להקות הצבאיות" אלו שנתנו (אם לא הכתיבו) את הטון ב-זמר הישראלי. אולם 20 שנה אלו הותירו גם שובל ארוך ומבורך של יוצאי להקות צבאיות שרצו להישאר על הבמות - מה שהוליד "להקות אזרחיות" שבאופן-טבעי חיפשו גם סגנונות ותכנים מעבר לאלו שעוצבו על-ידי "קציני חינוך" ואלופי פיקודים. כך נולדו כבר בסוף שנות ה- 50 להקות אזרחיות כמו ה-"סמבטיון" ו-"בצל ירוק"... כך נולדו בשנות ה- 60 ה"תרנגולים"... וכך גם נולדו בשנות השבעים "כוורת", "תמוז" ולהקות רבות נוספות שהיו להן יד-ורגל בעיצובה של התרבות הישראלית בכלל ושל הזמר בפרט. אולם דומה כי "ציון הדרך" הבולט מכולם בתקופה שלוש-השנים הללו, היא העובדה שמלחמת ההתשה, שנמשכה כשנה וחצי וגבתה מן החברה הישראלית מחיר דמים כבד וכמעט יום-יומי, התחוללה שנתיים בלבד לאחר שהגענו אל שיאי ההערכה העצמית והאופוריה של מלחמת ששת-הימים. וכאשר "פתאום קם אדם" ומגלה כי משך למעלה משנה וחצי איננו יכול לעצור את שפיכות-הדמים היום-יומית של מלחמת ההתשה, וזאת רק שנתיים אחרי שבשישה ימים בלבד ניצח ללא-עוררין את כל צבאות-ערב... רק טבעי שהוא יכנס למשבר ואולי אף יאבד את האמון שהיה לו ב-מיתוסים עליהם הוא גדל!!! האם זה מיקרי ש- אריק אינשטיין, שלום חנוך, ג'וזי כץ וחבריהם שרו אז שירים השואלים שאלות כמו: "מה איתי" ? או "למה לי לקחת ללב" ? האם זה מקרי שדווקא באותה תקופה כתב חנוך לוין את "מלכת האמבטיה" או שיר כואב ומכאיב כמו "חייל של שוקולד" ? או שאולי פשוט כדאי לקרוא לילד בשמו - "משבר" או אפילו "משבר-ערכי"...
ההיסטוריה מלמדת כי "משברים" היוו תמיד גורם מדרבן לחיפוש כיוונים חדשים... אני בטוח שלו מישהו היה אומר בשנות החמישים ש- להקת הנח"ל תוותר על האקורדיון לטובתם של הגיטרה והתופים - היתה התגובה מתמקדת בשפיותו של האומר... אני משוכנע שאם היו אומרים לי בסוף שנות ה- 60 ש-דני סנדרסון וכוורת ינגנו ביחד עם "תזמורת בית-השידור" בניצוחו של זוזו מוסא... סביר להניח שהייתי שולח את הדובר לרקוד "טנגו צפרדעים". כיום - לקראת סיומו של העשור הראשון של שנות ה- 2000, אינני בטוח ששילוב ה-"שישים" הזה ביןה-"גבעטרון" לבין "סבלימינל" בכלל יצליח... אבל אני משוכנע שכחברה - אנו מצויים ממש במשבר קשה... חברתי ! ערכי-מוסרי ! ומנהיגותי ! ואם מישהו ישאל אותי מה דעתי על "שיר השישים ? אז גם אם אני כמעט משוכנע ששני הסגנונות הללו - זה שנולד בין חבילות החציר בעמק, וזה שהבשיל ברחובות ניו-יורק - הם בעצם קווים מקבילים שלעולם אינם אמורים להיפגש... אני מניח שאענה שכאשר מחפשים כיוונים חדשים - גם ה-"צ'רצ'ילים" ניגנו "פוגה" של באך - ובהצלחה! ואם "שיר השישים" יקרב ולו בתו אחד, בין התרבות עליה גדלתי אני לבין התרבות עליה גדל הנוער של היום - דיינו!!!
© כל הזכויות שמורות למחבר