למנצח שיר מזמור...
בשנת 1971 ניאותו ראשי ה-"טלוויזיה הישראלית" ליוזמתו של יוסף בן-ישראל מי היה מופקד על תחום ה"מוסיקה המזרחית" ב"קול-ישראל", להפיק פסטיבל ייחודי ל-"זמר מזרחי". הפסטיבל שנקרא בשמו הרשמי "למנצח שיר מזמור" (לימים "פסטיבל דרור - למנצח שיר מזמור" - ע"ש דרורה בן אב"י שפעלה רבות בנושא כעורכת ב"קול ישראל"), כונה ע"י מנחתו המיתולוגית רבקה מיכאלי בשם "פסטיבל הזמר והפזמון בנוסח עדות המזרח" או בקיצור בפי העם "פסטיבל הזמר המזרחי". ברקע יוזמתו של יוסף בן-ישראל עמדו מספר גורמים: ראשית הטענה שעלתה באותה תקופה על קיפוחו של ה"זמר המזרחי" והשמעתו בעיקר ב-"גטאות מוזיקליים". שנית - הטענה שייחסה אז ל"פסטיבל הזמר והפזמון" הלאומי (שאז כבר היה בגדר "מסורת שנתית" זה עשר שנים) אופי וגוון מערבי-אירופאי. ומנגד – תגובתם של חלק מהעורכים-מוסיקליים שטענו כי אין די שירים פופולריים מזרחיים על-מנת שיהפכו לחלק משמעותי ב- "Play-List " של תכניות המוסיקה הקלה. שידורו של הפסטיבל הראשון עורר (אולי כצפוי...) תגובות מעורבות, חלקן (ואולי גם זה כצפוי) די נזעמות... עצם שידורו של הפסטיבל על-ידי "הטלוויזיה הישראלית" במסגרת שעות-השידור בשפה הערבית, כבר היווה סיבה לרוגז ומחאה. והיו גם שראו בפסטיבל זה עוד "גטו מוזיקלי"...
אולם בפרספקטיבה של למעלה מ- 35 שנה, דומה שגם אם הוא יצא לדרכו ב"רגל שמאל" (וגם על זה יש חולקים), לפסטיבל "למנצח שיר מזמור" יש יד לא-קטנה במיצובו של ה-"זמר המזרחי" (או כפי שיש המעדיפים לקרוא לו בשם "הזמר הים-תיכוני") כאחד המרכיבים המרכזיים ב-"זמר העברי-ישראלי" של שנות ה- 2000. גם אם אין כמעט מי שזוכר איזה שיר או איזה זמר/ת זכו באותו פסטיבל. מי לא זוכר את עופרה חזה ("שבת המלכה" - 1974), אתשימי תבורי ("שחורה אני ונאווה" - 1977), או את זוהר ארגוב ("הפרח בגני" – 1982)... מי יכול לשכוח שמות יוצרים כמו אביהו מדינה, יהודה בדיחי ואחרים ששמם חזר והופיע פעם אחר פעם לאורך אחת-עשרה שנות קיומו של "פסטיבל זמר" ייחודי זה...
שלוש שנים - שלוש מהפכות!
מובן שלא היו אלה המהפכות הראשונות וברור שגם לא האחרונות... בשנת 1973 קיבל ה"זמר הישראלי" תפנית אירופאית משהו עם הצטרפות ישראל לתחרות הזמר האירופאית ה-"אירוויזיון" (כבר בהשתתפותה הראשונה בתחרות זכתה ישראל במקום הרביעי עם שירה של הזמרת אילנית – "אי שם" למילים של אהוד מנור ולחן של נורית הירש). באותה שנה הוקמה גם אחת הלהקות היותר משפיעות על דרכו של הזמר הישראלי - להקת כוורת... ועד סוף שנות ה- 70 עם התעצמות השפעתה של הטלוויזיה ופריצה כמעט מטאורית של סגנונות מוסיקליים חדשים ושונים אל לב ליבו
של ה"זמר הישראלי" (מה- רוק של שלום חנוך דרך המוסיקה האתנית של "הברירה הטבעית" וה-"מעורב" של דני סנדרסון , ועד ל- א-ב-ני-בי הכל כך ישראלי ולשילוב הדי מוזר בין צביקה פיק לנתן יונתן שהוליד את "נאסף תשרי" ואחריו עוד כמה שירים)...
האם אירע משהו מיוחד באותן שלוש שנים ש-"הוליד" את שלושת המהפכות ה"צפופות" הללו ב-תרבות הישראלית ובזמר הישראלי בכללה ? בכרונולוגיה הישראלית נזכרות השנים שבין 1968 ל-1971 כשנים המושפעות בעיקר מ-"מלחמת ההתשה", אולם אין ספק שבעיון עמוק יותר נוכל להבחין בתקופה זו בעוד כמה ציוני-דרך בעלי השפעה תרבותית... ראשית אולי, הרכבה הדמוגראפי של החברה הישראלית. אם משך עשרים השנים הראשונות לקיומה של מדינת-ישראל (ולמעלה משישים שנה מאז ראשית הציונות המגשימה) היינו חברה עם רוב אשכנזי מובהק (ורוב הוא בין-השאר גם "מעצב התרבות"). הרי שערב שנות השבעים הגיעה החברה הישראלית כמעט לאיזון דמוגראפי בין יוצאי מזרח-אירופה ליוצאי המזרח - שינוי שבאופן טבעי אמורה להיות לו השפעה תרבותית. נקודת-ציון חשובה לא פחות היוו יוצאי הלהקות הצבאיות. משך 20 השנה הראשונות לקיומה של המדינה היו ללא ספק ה"להקות הצבאיות" אלו שנתנו (אם לא הכתיבו) את הטון ב-זמר הישראלי. אולם 20 שנה אלו הותירו גם שובל ארוך ומבורך של יוצאי להקות צבאיות שרצו להישאר על הבמות - מה שהוליד "להקות אזרחיות" שבאופן-טבעי חיפשו גם סגנונות ותכנים מעבר לאלו שעוצבו על-ידי "קציני חינוך" ואלופי פיקודים. כך נולדו כבר בסוף שנות ה- 50 להקות אזרחיות כמו ה-"סמבטיון" ו-"בצל ירוק"... כך נולדו בשנות ה- 60 ה"תרנגולים"... וכך גם נולדו בשנות השבעים "כוורת", "תמוז" ולהקות רבות נוספות שהיו להן יד-ורגל בעיצובה של התרבות הישראלית בכלל ושל הזמר בפרט. אולם דומה כי "ציון הדרך" הבולט מכולם בתקופה שלוש-השנים הללו, היא העובדה שמלחמת ההתשה, שנמשכה כשנה וחצי וגבתה מן החברה הישראלית מחיר דמים כבד וכמעט יום-יומי, התחוללה שנתיים בלבד לאחר שהגענו אל שיאי ההערכה העצמית והאופוריה של מלחמת ששת-הימים. וכאשר "פתאום קם אדם" ומגלה כי משך למעלה משנה וחצי איננו יכול לעצור את שפיכות-הדמים היום-יומית של מלחמת ההתשה, וזאת רק שנתיים אחרי שבשישה ימים בלבד ניצח ללא-עוררין את כל צבאות-ערב... רק טבעי שהוא יכנס למשבר ואולי אף יאבד את האמון שהיה לו ב-מיתוסים עליהם הוא גדל!!! האם זה מיקרי ש- אריק אינשטיין, שלום חנוך, ג'וזי כץ וחבריהם שרו אז שירים השואלים שאלות כמו: "מה איתי" ? או "למה לי לקחת ללב" ? האם זה מקרי שדווקא באותה תקופה כתב חנוך לוין את "מלכת האמבטיה" או שיר כואב ומכאיב כמו "חייל של שוקולד" ? או שאולי פשוט כדאי לקרוא לילד בשמו - "משבר" או אפילו "משבר-ערכי"...
משברים הם גורם לחיפוש כיוונים חדשים...
ההיסטוריה מלמדת כי "משברים" היוו תמיד גורם מדרבן לחיפוש כיוונים חדשים... אני בטוח שלו מישהו היה אומר בשנות החמישים ש- להקת הנח"ל תוותר על האקורדיון לטובתם של הגיטרה והתופים - היתה התגובה מתמקדת בשפיותו של האומר... אני משוכנע שאם היו אומרים לי בסוף שנות ה- 60 ש-דני סנדרסון וכוורת ינגנו ביחד עם "תזמורת בית-השידור" בניצוחו של זוזו מוסא... סביר להניח שהייתי שולח את הדובר לרקוד "טנגו צפרדעים". כיום - לקראת סיומו של העשור הראשון של שנות ה- 2000, אינני בטוח ששילוב ה-"שישים" הזה ביןה-"גבעטרון" לבין "סבלימינל" בכלל יצליח... אבל אני משוכנע שכחברה - אנו מצויים ממש במשבר קשה... חברתי ! ערכי-מוסרי ! ומנהיגותי ! ואם מישהו ישאל אותי מה דעתי על "שיר השישים ? אז גם אם אני כמעט משוכנע ששני הסגנונות הללו - זה שנולד בין חבילות החציר בעמק, וזה שהבשיל ברחובות ניו-יורק - הם בעצם קווים מקבילים שלעולם אינם אמורים להיפגש... אני מניח שאענה שכאשר מחפשים כיוונים חדשים - גם ה-"צ'רצ'ילים" ניגנו "פוגה" של באך - ובהצלחה! ואם "שיר השישים" יקרב ולו בתו אחד, בין התרבות עליה גדלתי אני לבין התרבות עליה גדל הנוער של היום - דיינו!!!
 |
שלח לחבר | |
להדפסה |
|