בין "גבעה 24" ל-"גבעת חלפון"...
צה"ל והחברה הישראלית - יחסי הגומלין בראי הקולנוע
מאת: ישראל ארד - מרץ 1998
"הצבא שלנו יש לו שליחות לא רק בימי מלחמה - אלא גם, ואולי בייחוד לימי שלום. הוא צריך לעצב את דמות הנוער, ועל-ידי כך את דמות העם כולו"... אמרה זו הנה רק אחת מעשרות אמרות בהן השתמש דוד בן-גוריון ראש הממשלה הראשון ומקימו של צה"ל, על מנת להדגיש את הקשר לו הוא מצפה בין הצבא לעם, או ליתר דיוק - בין צה"ל לבין החברה הישראלית... למעלה מ- 400 סרטים עלילתיים הפיקה "תעשיית הקולנוע הישראלית" מאז הוקם צה"ל בסוף שנות הארבעים ועד לשנת יובל החמישים למדינה. כ- 60 מסרטים אלו (כ- 15%) עוסקים בצה"ל או שוזרים את חייליו במרכז עלילתם, בצורה כזו או אחרת. ונדמה כאילו כל אחד ואחד מבין הסרטים הללו - בוחן מחדש את אמיתות אמרתו זו של דוד בן-גוריון.
הקולנוע הישראלי, די בדומה לקולנוע העולמי, הנו בדרך-כלל "קולנוע ריאליסטי" המובל על-ידי האירועים ומושפע מהם... להוציא אולי סרטים "עתידניים", הרי שמרבית הסרטים העלילתיים בעולם (ואפילו רבים מהדימיוניים שבהם) הושפעו מאירועים שהתחולל במציאות... כזה ברובו הוא גם הקולנוע הישראלי בכלל, והקולנוע העוסק בצה"ל בפרט - קולנוע המשקף ע"פ רוב את המציאות , או לפחות את אותה המציאות כפי שיוצרי הקולנוע רואים אותה... וזה נכון גם לגבי אווירת "כל העם צבא" אליה נולד צה"ל. צה"ל, מן הצבאות המעטים בעולם שהוקמו על בסיס חטיבות מאורגנות, ערוכות ומוכנות מראש, נולד מטבע הדברים אל אותה האווירה החברתית עליה הוקמו חטיבותיו הראשונות... האווירה החבר'מנית של דור הפלמ"ח והמחתרות, אווירה אשר הונצחה כ"מיתוס" בספרים הרבים שנכתבו באותם הימים, החל מ- "במו ידיו" ("פרקי אליק") למשה שמיר, ועד ל-"ילקוט הכזבים" שעל סיפוריו גדלו מחזורים רבים של חיילים וקצינים לעתיד. ה"קולנוע הישראלי" של ראשית ימי המדינה היה קולנוע בחיתוליו ולכן רק מאוחר יותר, בשנת 1963, מצאה אווירה זו את ביטויה בסרט "חבורה שכזאת" המתאר את העלילות החבר'מניות של חברי הכשרת הפלמ"ח... על-פי תסריט מאת שאול ביבר ("קצין-חינוך") והשחקן יוסף (בומבה) צור, שהתבסס על ספר מאת פלמ"חניק אחר ישראל וייסלר (פוצ'ו).
אגדה ושמה צה"ל...
עשרה סרטים עלילתיים בלבד הפיקה "תעשיית הקולנוע הישראלית" במהלך העשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל, שליש מהם (שלושה סרטים) עסקו בסיפורי הגבורה של צה"ל במלחמת הקוממיות. למען האמת, נראה כי כל עשרת הסרטים שהופקו באותה התקופה נעשו מתוך תפישה הרואה בקולנוע אמצעי המחשה תעמולתי. אולם הבולטים בגישתם ה"תעמולתית" יותר מהאחרים, היו שלושת הסרטים העוסקים ביעודה ויעדיה של המדינה כפי שהם נראו בעיני הלוחמים לקוממיותה. "קריה נאמנה" (ג'וזף לייטס - 1952), "גבעה עשרים וארבע אינה עונה" (תורלד דיקנסון - 1955) ו- "עמוד האש" (לארי פריש - 1959) הינם סרטים המתארים את גבורת ה"מעטים מול רבים" ואת נצחון הצדק וה-"אין ברירה". הגדיל מכולם לעשות הסרט "גבעה עשרים וארבע אינה עונה" - הסרט העוסק בסיפוריהם ובמניעיהם של ארבעה לוחמים המתנדבים לפעולה מסוכנת שבזכותה נותרה "גבעה עשרים וארבע" הסמוכה לירושלים בריבונות ישראלית, שזור מונולוגים ודיאלוגים "מגוייסים" ו"עתירי פאתוס" להבהרת והצדקת העמדה הישראלית (הן כלפי העם היושב בציון, והן תוך פזילה ברורה לתודעתם של יהודים ולא-יהודים ברחבי העולם).
רק בעשור הבא (ראשית שנות השישים) בסרט ההוליוודי "הטל צל ענק" אשר צולם ברובו בארץ בהשתתפות מספר שחקנים ישראליים בתחילת דרכם כ- רינה גנור וחיים טופול, הראו לנו כוכבי המערבונים של אז יול ברינר וקירק דאגלאס (בסרט השתתף גם הזמר-שחקן פראנק סינטרה אשר גילם תפקיד של טייס מח"ל), כי צה"ל אינו מנצח בהכרח באופן-אוטומטי בכל קרב וקרב... רבים וטובים כעסו אז הן על הצגת סיפורו של הקולונל מרקוס כסיפור ה- "מומחה האמריקאי" הבא לנהל את המלחמה עבור ה-"ישראלים חסרי הניסיון והאונים"... והן על הדרך בה תוארו קרבות חזית-הדרום ו-"קרבות לטרון" בסרט זה... למרות שכידוע, צה"ל לא יכל לליגיון הירדני בכל חמשת הקרבות שניהל במטרה לכבוש את מצודת לטרון במלחמת השחרור, ולמעשה נותרה המצודה החולשת על אם הדרך לירושלים בידי הירדנים עד ל-"מלחמת ששת-הימים". חריגה מסויימת מהתפיסה ה"מגוייסת" של הקולנוע הישראלי דאז ניתן לראות גם בסרטו של הבמאי אילן אלדד "סיניה" (1962) המבוסס על סיפור חילוצה של תינוקת בדואית במהלך הקרבות הסיני ב- 1956. סרט זה הראה באופן חריג את הנזקים שגורמת פגיעת מטוסי חיל-האוויר, ואפילו הציג את הקונפליקט בין הטייס ה"אנושי" לבין הקצין ה-"אקטיביסט".
אולם רוב שנות ה- "שישים" – הן לפני הניצחון ב- מלחמת ששת-הימים, וכמובן לאחר הניצחון הגדול של 1967 , הן שנים בהן ראה הקולנוע-הישראלי את צה"ל, את לוחמיו ואת השירות בו כ-"מיתוס"... מיתוס אשר הקולנוע אוהב להראותו - והעם, כמעט כולו, אהב לראותו... החל מהסרט "איי לייק מייק" (פיטר פריי - 1961 ע"פ מחזה מאת אהרון מגד) המספר בהומור על האצולה החברתית הישראלית בראשית דרכה הרואה בקצין צה"ל "שידוך" לא רע בכלל... ועד ל-ששת הסרטים ההירואים שהופקו במהלך השנים 1967/8 בהיבטים שונים של "נצחון ששת-הימים" : "60 שעות לסואץ" (יעקב יגר), "שישה ימים לנצח" (יצחק הרבסט ויעקב המאירי), "שלוש שעות ביוני" (אילן אלדד), "חמישה ימים בסיני" (הפקה ישראלית-איטלקית בבימוי מאוריציו לוזידי), "המטרה טיראן" (רפאל נוסבוים), ו- "ששת הימים" (יגאל אפרתי) – שתי עלילות על רקע המלחמה, שתי "תכניות תעוד" כאילו-עיתונאיות ושני "אלבומי-ניצחון"... אפילו בקומדיה הבלשית לילדים שהפיק וביים מנחם גולן ע"פ ספרה המפורסם של ימימה טשרנוביץ "שמונה בעקבות אחד" (תסריט אוריאל אופק), בולטת לעין (וגם לאוזן) ההערצה בכל הקשור לצה"ל בכלל ולחיל-האוויר בפרט... שלא לדבר על טייס המיראז' האמיץ ויפה התואר שגולם בידי השחקן ניקו ניתאי המשתמש (כבר אז) באחד הדיאלוגים בסרט במטבע-הלשוני שעוד ידובר בו רבות בחברה הישראלית – "יהיה בסדר"...
 |
שלח לחבר | |
להדפסה |
|